דף מב עמוד א * רב אחא בריה דרב איקא דייק מדין מסויים בהלכות נזיר שדין רובו ככולו הוא מהתורה. * אביי מסתפק מה דין נזיר שגילח (בסוף נזירותו) ושייר שתי שערות וצמח ראשו וחזר וגילחן לאותן שתי שערות. * נזיר שגילח (בסוף נזירותו) והניח שתי שערות ונשרה אחת וגילח אחת - רבא מסתפק מה הדין ומסקנת הגמרא שבדיעבד זה בסדר. * מובאות שתי משניות המבארות מה כן מותר לנזיר לעשות בשערו ומה אסור (מלבד זה שאסור לו לגלח ישירות את שערו). דף מב עמוד ב * נזיר שנטמא על ידי נגיעה במת ובעודו נוגע בו חזר ונגע שוב במת אחר - רבה ורב יוסף נחלקו בדעת רב הונא אם מתחייב מלקות פעמיים. * לא אמרו "טומאה בחיבורין" (בחיבורי אדם באדם, שהיא מדרבנן) אלא לתרומה וקדשים (אך לא לנזיר ועושה פסח).
דף מג עמוד א * הגמרא מבררת ומביאה שתי אפשרויות כיצד יש מקרה בו "טומאה וביאה" חלות ביחד. * לדעת רבי יוחנן: ת"ק ורבי סוברים שכהן ונזיר מוזהרים רק על טומאת מת ולא על טומאת גוסס, ולדעת ריש לקיש: ת"ק סובר שהם מוזהרים גם על טומאת גוסס. * לנזיר אסור להיטמא למתים אפילו הם קרוביו, אך מותר לו להיטמא לכל אדם כשהם מצורעים או זבים. * אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו הוא מגוייד ואפילו הוא גוסס. דף מג עמוד ב * נחלקו התנאים אם רשאי כהן הדיוט להיטמא לשבעת קרוביו כאשר אין גופם שלם (ורב סובר כחכמים האוסרים, ולא כרבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב המתירים). * איזהו מת מצוה? - כל שאין לו קוברים, קורא ואחרים עונים אותו - אין זה מת מצוה.
דף מד עמוד א * שתה יין בתוך ימי נזירותו - אינו סותר את נזירותו כלל, ו"לא הותר מכללו". * אם נטמא בתוך ימי נזירותו - ימי הנזירות שמנה עד כה נופלים וצריך להתחיל למנות מחדש וחייב קרבן. * אם התגלח בתוך ימי נזירותו - צריך להשלים שלושים יום נוספים ולא חייב קרבן. * הגמרא מבררת את המקורות לפרטי הדינים השונים שבשלושת איסורי הנזיר (הטומאה, התגלחת, היוצא מן הגפן). * המטמא את הנזיר - אינו עובר עליו, אך המגלח את הנזיר - עובר בלאו. דף מד עמוד ב * נזיר שנטמא במת צריך לקבל הזאה של מי אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי ולגלח את שערו ביום השביעי ולהביא את קרבנותיו ביום השמיני, ואם גילח ביום השמיני נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אם יקריב קרבנותיו ביום השמיני או התשיעי (ולא ידוע אם רבי טרפון חזר בו). * חבריו של רב נתן בר אושעיא סוברים שזב שטבל ועדיין לא העריב שמשו דינו כזב ממש ואסור לו להיכנס למחנה לויה. (ואביי חולק).
דף מה עמוד א * טמא מת / מת - מותר ליכנס במחנה לוייה. * נחלקו התנאים אם הנזיר צריך לגלח (בסיום נזירותו) על קרבן השלמים או החטאת. * לדעת כמה תנאים הנזיר לא מגלח (בסיום נזירותו) בפתח אהל מועד כפשטות משמעות הכתוב [כי זה דרך בזיון / כי זה לא המקום בו מבשל את בשר השלמים], אך רבי שמעון שזורי חולק (לפי ביאור הרא"ש). דף מה עמוד ב * בסיום הנזירות, הנזיר נוטל את הרוטב שבישלו בו את השלמים ונותן ממנו על שער ראשו שגילח, ומניחם על האש שתחת הסיר שמבשלים בו את השלמים. * במי אמור דין זה? - לדעת ת"ק: רק בטהור שגילח במקדש, לדעת רבי מאיר: בכולם חוץ מטמא שגילח במדינה, לדעת רבי יהודה (בברייתא): בטהור שגילח (במקדש או במדינה). * בסיום הנזירות, אם הנזיר נתן את שערו שגילח מתחת הדוד של חטאת/אשם - יצא. (והגמרא מבררת את המקור לכך).
דף מו עמוד א * לדעת רבי אליעזר: מותר לנזיר לשתות יין "אחר המעשים כולן" (=לאחר הקרבת כל הקרבנות והתגלחת), ולדעת חכמים: מותר "אחר מעשה יחידי" (=שנזרק עליו אחד מן הדמים [תוס']). (והגמרא מבארת את טעם חכמים). * רב (בלישנא קמא) חידש שלדעת רבי אליעזר גם התנופה מעכבת את הנזיר מלשתות יין. דף מו עמוד ב * נזיר ממורט (=שאין לו שער) - לדעת ב"ש: אינו צריך להעביר תער על ראשו, לדעת ב"ה: צריך. (ומבאר רבינא בלישנא קמא שלדעת ב"ש אין לו תקנה). * לדעת רבי שמעון: נזיר שגילח על שלמים שהביא בתורת נדבה (ולא לחובת נזירותו) - יצא ידי חובת תגלחת ולא צריך לחזור ולגלח. (ובתנאי שיביא אח"כ את קרבנותיו כהלכה).
דף מז עמוד א * נזיר (בסיום נזירותו) שנזרק דמו של אחד מקרבנותיו על המזבח ונטמא הנזיר - לדעת רבי אליעזר: סותר קרבנותיו, ולדעת חכמים: יביא שאר קרבנותיו ויטהר. * במשנה הראשונה של פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מובא שכהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה, ובמקרה ששניהם מצאו מת מצוה ביחד נחלקו התנאים מי מהם יטמא. דף מז עמוד ב * משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים - מרובה בגדים יטמא למת מצוה. * משוח שעבר ומרובה בגדים - משוח שעבר יטמא למת מצוה. * עבר מחמת קירויו ועבר מחמת מומו - עבר מחמת מומו יטמא למת מצוה. * משוח מלחמה וסגן - משוח מלחמה יטמא למת מצוה. * משוח מלחמה וסגן - יש להחיות קודם את המשוח מלחמה. * המקור לכך שכהן גדול נטמא למת מצוה הוא מהמילה "ולאביו".
דף מח עמוד א * רק טומאת מת נאסרה על נזיר וכהן גדול, אך לא טומאת מצורע וזב. (רבי לומד דין זה בכהן גדול בגזירה שוה מדין זה האמור בנזיר). * מותר לנזיר להיטמא לבהמה שמתה [המקור - ת"ק: "על נפש מת (לא יבא)", רבי ישמעאל: "לא יבא"]. דף מח עמוד ב * למסקנה, לדעת רבי ישמעאל, המקור לכך שנזיר נטמא למת מצוה הוא מהמילה "לאחיו". * לדעת רבי עקיבא, המקור לכך שנזיר נטמא למת מצוה הוא מהמילה "לאביו (ולאמו)".
דף מט עמוד א * הגמרא מבארת מדוע לשיטת רבי עקיבא התורה היתה צריכה לכתוב גם "לאביו" וגם "לאמו". * הבן מתייחס אחר אביו (כך נלמד מהפסוק "למשפחתם לבית אבתם"). דף מט עמוד ב * הגמרא מבארת מה לומד רבי עקיבא מהפסוק "ועל כל נפשות מת לא יבא". * המשנה מפרטת את סוגי טומאות המת שנזיר נטמא מהם (כזית מן המת, כזית נצל, מלא תרווד רקב וכו'). * אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין.
דף נ עמוד א * (בהמשך לסיפור מהעמוד הקודם) "אמר רבי יוסי: יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה?". * מובאות שלוש אפשרויות לבאר מדוע המשנה נקטה שהנזיר מגלח על טומאת מת (והרי זה נלמד בכל שכן מכך שהוא מגלח על טומאת כזית מן המת). * הגמרא מבארת מה זה "כזית נצל". * הגמרא מסתפקת אם יש "נצל לבהמה" או לא. דף נ עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם יש 'נצוק לאוכלין' או לא, ומביאה שתי נסיונות לפשוט את הספק ודוחה אותן. * במשנה (בדף הקודם) מובא שהנזיר מגלח על טומאת 'מלא תרווד רקב' - והגמרא בעמוד זה מביאה מחלוקת מהו שיעורו.
דף נא עמוד א * הדף כולו עוסק בדיני "רקב הבא מן המת". * הרקב שמטמא בטומאת מת זהו רקב של מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים. * אין דין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות של המת גם יחד. * שני מתים שקברם זה עם זה - אין לרקב הבא מהם תורת רקב. * גזז שערו של המת וקבר אותו עם המת - אין לרקב הבא ממנו תורת רקב. * הגמרא מסתפקת מה דין רקב הבא מן העקב של מת. דף נא עמוד ב * הגמרא מסתפקת במקרים שונים האם יש בהם דין רקב. * מת שטחנו - אין לו דין רקב (והגמרא מסתפקת מה הדין במת שטחנו ולאחר מכן חזר והרקיב). * מת שחסר חלק מגופו - אין לו דין רקב (ורבא מסתפק מה הדין כאשר הרקיב אבר אחד כשהוא חי וחזר ומת והרקיב כל גופו).
דף נב עמוד א * במשנה (מט ע"ב) מובא שהנזיר מגלח אם נטמא ל'שדרה וגולגולת' - והגמרא בעמוד זה מסתפקת האם מגלח רק כאשר נגע בשניהם יחד או אף באחד מהם לחוד (ומביאה ארבעה נסיונות הוכחה [אחד מהם בעמוד הבא] ודוחה אותן). * ששה דברים בדיני צירוף טומאה היה רבי עקיבא מטמא טומאת אוהל וחכמים מטהרים, ולאחר מכן חזר בו רבי עקיבא מדבריו. דף נב עמוד ב * לדעת רבי שמעון: לא חזר בו רבי עקיבא כלל מכל ששת הדברים (ע"פ ביאור הרש"ש) - "עד (סוף) ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". * במשנה (מט ע"ב) מובא שהנזיר מגלח אם נטמא ל'חצי קב עצמות' - והגמרא בעמוד זה מסתפקת האם גם בעצמות הבאים מן השדרה וגולגולת מגלח בחצי קב או אף ברובע קב עצמות. (ע"פ ביאור תוס')
דף נג עמוד א * מקצת מזקנים הראשונים סברו שהמאהיל על חצי קב עצמות או חצי לוג דם מן המת נטמא, ומקצתם סברו שאף המאהיל על רובע קב עצמות או רביעית לוג דם נטמא, ובית דין שלאחריהם סברו שהמאהיל על רובע קב עצמות או רביעית לוג דם נטמא רק לתרומה ולקדשים אך לנזיר ועושה פסח נטמא רק אם מאהיל על חצי קב עצמות או חצי לוג דם מן המת. * אין הנזיר מגלח אלא אם נגע או נשא עצם כשעורה, אך אם האהיל עליה אינו מגלח, וכן אינו מגלח על אבן הסכוכית. דף נג עמוד ב * נזיר שנטמא באבר מן המת/החי שאין עליו בשר כראוי (ואין בו עצם כשעורה) - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם הנזיר מגלח על טומאת מגעו/משאו או לא. * כלי מתכת הנוגע במת נעשה כמת עצמו ומטמא במגע/באוהל טומאת שבעה ("חרב הרי זה כחלל").
