דף כט עמוד א * הגמרא מקשה שבע קושיות על דעתו של ריש לקיש, הסובר שהטעם שהאיש יכול להדיר את בנו שיהיה נזיר אך לא האשה הוא מדין חינוך, ומתרצת את כל הקושיות. * לדעת ריש לקיש: האב לא חייב לחנך את בתו אלא רק את בנו. * ריש לקיש סובר שאין חובת שחיטה לעוף מן התורה (אלא צריך רק להוציא את דמו). דף כט עמוד ב * עד מתי מדיר האב את בנו בנזיר? - לדעת רבי: עד שיביא שתי שערות, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: עד שיגיע לעונת נדרים (=שתים עשרה שנה ויום אחד). * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש (אם הטעם שהאב מדיר את בנו הוא מהלכה או מדין חינוך) היא מחלוקת תנאים. * "עמד רבן גמליאל ונשקו (לרבי חנינא) על ראשו אמר: מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל, אמרו: לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל".
דף ל עמוד א * האיש שהוא נזיר יכול לגלח על הקרבנות שיביא מהמעות שהפריש אביו לנזירותו ומת, אבל אשה לא יכולה - שכך נאמרה הלכה למשה מסיני. * לפי גרסת המשנה המודפסת לפנינו המקרה בו בן מגלח על נזירות אביו (לדעת רבי יוסי) זה כאשר היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת. דף ל עמוד ב * הגמרא מבררת האם חכמים חולקים על רבי יוסי שבמשנה ובאיזה ענין חולקים. * בגמרא מובאים כמה ספיקות בענין דין זה שהבן מגלח על נזירות אביו. * פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד, עוסק בדיני הקדש ונזירות בטעות.
דף לא עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת ב"ש וב"ה לגבי אדם שהקדיש בטעות אם חל ההקדש, והמשנה מביאה שלוש דוגמאות של הקדש בטעות. * לפי ביאורו של רב פפא עולה שגם ב"ש סוברים שהקדש שיש בו טעות ממש אינו הקדש, אך הגמרא דוחה דבריו (בעמוד הבא). דף לא עמוד ב * למסקנת הגמרא ב"ש סוברים שהקדש חל אף אם יש בו טעות ממש. * שור שחור - עורו משובח יותר משאר השוורים. * שור אדום - בשרו משובח. * שור לבן - טוב לחרישה. * מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו - מונה את ימי נזירותו משעה שנדר. * המשנה השניה בפרק ממשיכה לדון בהקדש טעות.
דף לב עמוד א * מי שנדר ועבר על נזירותו בחלק מימי הנזירות - לדעת חכמים: אין נזקקין לו אא"כ משלים ימים אלו, ורבי יוסי סובר שדי בכך שקונסים אותו שישלים שלושים יום נוספים. (והגמרא מבררת כדעת מי המשנה שבעמוד הקודם). * רבי ירמיה מדייק מדברי בית שמאי שלדעת בית הלל אם המיר בהמה בבהמה ואח"כ נשאל על הראשונה פקעה גם קדושת התמורה. (לפי פירוש הרא"ש). * קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי - לדעת רב נחמן: המעשר חל על כולם דוקא אם המפריש עשה זאת בטעות ולא בכוונה, ולדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא אף אם עשה זאת בכוונה. דף לב עמוד ב * רבי אליעזר שסבר במסכת נדרים ש"פותחים בנולד" חזר בו כאן במסכת נזיר והודה לדעת חכמים שאין פותחים. * חכמים מודים שפותחים ב"תנאי נולד". * כתוב בספר דניאל שנגזר שיהיו 70 שמיטות בין חורבן ביהמ"ק הראשון לחורבן ביהמ"ק השני (70 שנה שהיו בבבל ו420 שנה שהיו בבית שני).
דף לג עמוד א * בעמוד הקודם הובא ביאורו של רב יהודה לדברי ב"ה שבמשנה (שאמרו בנוגע למקרה שבמשנה: "אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו"), ובעמוד קצר זה מובא ביאורו של אביי. * הרמב"ם בפיהמ"ש ביאר פירוש מחודש (שלא הובא בגמרא) לדברי ב"ה, וכתב על כך התיו"ט: "אע"פ שבגמרא לא פירשו כן, הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי, הרשות נתונה לפרש, שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ', אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ'". דף לג עמוד ב * עמוד זה הוא העמוד הקצר ביותר בש"ס - ללא מילה אחת של גמרא (בעמוד זה מופיעים הרבה "דיבורים" של תוס' שהצטברו מהדפים הקודמים והודפסו כאן). * דף זה הוא הדף הקצר ביותר בש"ס (עם הכי מעט מילים בגמרא).
דף לד עמוד א * לדעת רבי טרפון: אין נזירות חלה אלא כשברור וידוע לנודר בשעת קבלת הנזירות שהוא אכן יהיה נזיר. * לדעת רבי יהודה (והמשנה בדף לד עמוד ב): ספק נזירות להקל, ורבי שמעון חולק. * הנזיר אסור בטומאה ובתגלחת וביוצא מן הגפן. * במשנה ובגמרא מובא מקרה בו יש תשעה נזירים ומקרה בו יש תשע נזיריות לאדם אחד. * במשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מובא שיש שלושה מיני איסורים בנזיר (טומאה, תגלחת, והיוצא מן הגפן). דף לד עמוד ב * לדעת המשנה: עלין ולולבין של הגפן לא נאסרו לנזיר (דורשים "כללי ופרטי"), ורבי אלעזר חולק (דורש "ריבויי ומיעוטי"). * כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר.
דף לה עמוד א * הגמרא עוסקת בבירור דעתו של רבי אלעזר בן עזריה. * לדעת רבי אבהו - רבי אלעזר דורש את הפסוק הבא בפרט וכלל ופרט: "וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה (פרט) וכל בהמה (כלל) לשמור (פרט)". * לדעת רבא - רבי אלעזר דורש את הפסוק הבא בפרט וכלל ופרט: "ואם מן (פרט) הצאן (כלל) כבשים ועזים (פרט)". דף לה עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ובה מובא הכלל של "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט". * "אגב גררא אתא לפרושי טעם המדות וחילוקיהם ומשפטיהם ומפרש אותה בלשון קשיא ותירוץ". (תוס') * כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט (אפילו שדומה לפרט בצד אחד בלבד). * פרט וכלל ופרט - אי אתה דן אלא כעין הפרט (רק אם דומה לפרט בשני צדדים). * פרט וכלל - נעשה כלל מוסף על הפרט והתרבו כל הדברים, מיעט וריבה - ריבה הכל (אך מרבה מעט פחות מאשר פרט וכלל). * לדעת רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר.
דף לו עמוד א * לדעת זעירי: גם באיסור הקטרת שאור על המזבח וגם באיסור חמץ - היתר מצטרף לאיסור. * לדעת אביי: האיסור על הקטרת שאור הוא גם על שיעור הפחות מכזית, וזעירי חולק על כך. * אביי מקשה על דעתו של רבי יוחנן הסובר שבשאר איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. דף לו עמוד ב * רב דימי סובר שמדין תורה הוא שאכילת כזית בשיעור זמן של אכילת פרס מצטרפת לאכילה אחת, ואביי מקשה על כך משלושה מקורות ורב דימי מתרץ. * חיוב תרומה בתבלין הוא מדרבנן.
דף לז עמוד א * חכמים לומדים מהמילה "משרת" דין "טעם כעיקר", ומנזיר לומדים זאת לכל איסורין שבתורה. * רבי עקיבא סובר שהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר, ולומד זאת מהמילה "משרת". * לא ניתן ללמוד דין טעם כעיקר בכל האיסורים שבתורה מדין בשר וחלב, כי בשר וחלב זה "חידוש". (והגמרא מבארת מה החידוש בבשר וחלב). דף לז עמוד ב * רבי עקיבא לומד דין טעם כעיקר בכל האיסורים שבתורה מגיעולי עובדי כוכבים. * רבי עקיבא סובר שהיתר מצטרף לאיסור רק בנזיר ובחטאת, כי הם שני כתובים הבאים כאחד ולכן לא ניתן ללמוד מהם לכל התורה. * חכמים סוברים שהיתר מצטרף לאיסור בדיני קדשים, ולומדים זאת מהאמור בחטאת. * היתר מצטרף לאיסור רק כשאוכלם בבת אחת, אך איסור מצטרף לאיסור אפילו כשאוכלם בזה אחר זה. (לדעת רבי עקיבא).
דף לח עמוד א * לדעת רבי אלעזר: רק באיסורי שתיה של נזיר היתר מצטרף לאיסור, ולדעת רבי יוחנן גם באיסורי אכילה של נזיר. * רבי אלעזר מנה עשרה מקומות בהם מצינו בתורה שצריך שיהיה שיעור רביעית (חמשה ביין או דם, וחמשה במים או שמן), ולא מנה רביעיות השנויות במחלוקת. דף לח עמוד ב * בכל איסורי נזיר שנאמרו בתורה, אפילו באופן שהוא רק מין אחד אך יש להם שני שמות - חייב מלקות על כל אחד בנפרד (אף שהתרו בו פעם אחת). * אביי ורבא נחלקו האם לוקה על 'לאו שבכללות' (לדעת אביי: אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים, אכל חרצן וזג לוקה שלש, ורבא חולק וסובר שאינו לוקה אלא אחת).
דף לט עמוד א * סתם נזירות - ל' יום. * הגמרא מסתפקת לגבי שער כשהוא גדל - האם מלמטה הוא גדל (מצד השורש), או מלמעלה (בקצה השערות) [ונפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים בעל כרחו ושיירו בשערותיו כדי לכוף ראשו לעיקרו]. דף לט עמוד ב * מסקנת הגמרא שהשער גדל מלמטה (מצד השורש). * לדעת רבי אליעזר: נזיר שגילחו את שערו לאחר מלאות ימי הנזירות לא ימתין שלושים יום אלא רק שבעה ימים. * נחלקו התנאים לגבי איסור תגלחת של נזיר אם הוא דוקא בתער או גם אם תלש או מירט וכד' את שערו.
דף מ עמוד א * ללקות על איסור גילוח בימי נזירותו - די בשערה אחת, גילח שערו בסוף הנזירות חוץ משתי שערות - לא יצא, לסתור את הנזירות על ידי גילוח - נחלקו התנאים אם אינו סותר אלא בגילוח רוב ראשו, או אף אם גילח רק שתי שערות. * שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה: נזיר ומצורע ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. (והגמרא מבררת מנין שדוקא בתער). דף מ עמוד ב * בעמוד זה מובא הלימוד של דעת חכמים לכך שגילוח מצורע הוא בתער. (והלימוד בעמוד הקודם הוא לדעת רבי אליעזר). * לדעת חכמים: המשחית את זקנו חייב מלקות רק אם נטל את השערות בתער, ולדעת רבי אליעזר: חייב גם אם נטל במלקט ורהיטני. (והגמרא מבררת את טעם שיטת חכמים).
