דף עא עמוד א * המדיר את אשתו מליהנות לו וללא הגבלת זמן - נחלקו רב ושמואל אם מוציאה לאלתר או רק כעבור שלושים יום. * הבעל מפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש, ונחלקו התנאים מה נחשב לעינוי נפש. דף עא עמוד ב * דברים שבינו לבינה - לדעת רב הונא: הבעל מפר, לדעת רב אדא בר אהבה: אין הבעל מפר (שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר). * אשה חשובה נהנית מריח קישוטיה שלושים יום. * "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה. * "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" - ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.
דף עב עמוד א * המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור - יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכינותיה. * העוברת על דת משה ויהודית יוצאת שלא בכתובה, ובמשנה ובגמרא מבואר באלו מקרים מדובר. * נדה סופרת לעצמה שבעה ימי טהרה ונאמנת על כך. * הוחזקה נדה בשכינותיה - בעלה לוקה עליה משום נדה. * בעוון נדרים שנודר אדם ואינו מקיים - בניו מתים. * אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בתוך סל אחד, שכשלא ישמר - ישכנו). * "ופרע את ראש האשה" - תנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש (ללא כיסוי ראש). דף עב עמוד ב * מדין תורה מותר לאשה לצאת לשוק עם כיסוי ראש חלקי ("קלתה" - וראה בפרשנים להגדרה מדויקת), אך ממנהגי "דת יהודית" אסור. * המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים/מומים ונמצאו עליה נדרים/מומים - אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים/מומים - תצא שלא בכתובה. (ובגמרא מבואר על אלו נדרים מדובר).
דף עג עמוד א * לדעת רב: "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" (ולכן אם קידשה על תנאי וכנסה סתם - מקודשת). * קטנה שלא מיאנה בקטנותה והגדילה ובא עליה ואח"כ מיאנה ועמדה ונישאת למישהו אחר - לדעת רב: אין צריכה גט משני, ולדעת שמואל: צריכה גט משני. דף עג עמוד ב * לדעת רבה: מחלוקת רב ושמואל (שבסוף הדף הקודם) היא ב"טעות אשה אחת כעין שתי נשים", אבל ב"טעות אשה אחת" - דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. * אביי הקשה שלוש קושיות על שיטת רבה, וכל הקושיות נדחו. * המקדש אשה ומתנה זאת בתנאי שירצה אבא - נחלקו התנאים אם מקודשת גם אם לבסוף לא רצה האבא בקידושין.
דף עד עמוד א * גם לדעת רבי יוחנן: המקדש על תנאי ואח"כ בעל, דברי הכל אינה צריכה הימנו גט (אף אם התנאי לא התקיים). * תנאי שאי אפשר לקיים את המעשה של התנאי על ידי שליח - התנאי לא חל. * המקדש במלוה ואח"כ בעל וכן המקדש על תנאי ואח"כ בעל - נחלקו האמוראים אם קידושיו חלים. * המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל - צריכה הימנו גט. דף עד עמוד ב * אשה שנתקדשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצא שהיו עליה נדרים בשעת הקידושין, והלכה לאחר הקידושין אצל חכם והתיר לה את הנדרים שנדרה - נחלקו התנאים אם מקודשת. (לדעת רבא). * אשה שנתקדשה על מנת שאין עליה מומים, ונמצא שהיו עליה מומים בשעת הקידושין, והלכה לאחר הקידושין אצל רופא וריפא אותה מהמומים - אינה מקודשת.
דף עה עמוד א * "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" - טוב יותר לשבת שני גופים, כלומר עם כל בעל שהוא, מאשר לשבת לבד כאלמנה, ללא בעל. * מומים הפוסלים באשה ולא בכהנים: זיעה ושומא וריח הפה (והגמרא דנה ומבארת במה המדובר). * נשך את האשה כלב ונעשה מקומו צלקת - הרי זה מום. * קול עבה באשה - הרי זה מום. * חכם אחד מחכמי ארץ ישראל שקול בפיקחות ובחריפות כשנים מחכמי חוץ לארץ. * כאשר חכם מחוץ לארץ עולה לארץ ישראל - הוא שקול כמו שנים מחכמי ארץ ישראל. דף עה עמוד ב * מובאות שלוש דעות (אחת מהן בעמוד הבא) ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא של המשנה. * חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. * חזקה אין אדם מתפייס במומין.
דף עו עמוד א * על אף שרבי מאיר סובר שכשנכנסה לרשות הבעל ונמצאו בה מומים על הבעל להביא ראיה מתי נולדו בה המומים - מודה רבי מאיר במומים הראויים לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה. * לדעת רב יהודה בשם שמואל: המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה. דף עו עמוד ב * לדעת רמי בר יחזקאל בשם שמואל (לאחר שנדחו דברי רב יהודה בשם שמואל): כל שנולד ספק ברשותו - עליו להביא ראיה. * דרך העולם כן הוא, שכל עוד הלוקח אינו נותן למוכר את המעות, הרי שאין המוכר נותן לו את הבהמה שרצה לקנות.
דף עז עמוד א * האיש שנולדו/שהיו בו מומין - אין כופין אותו לגרש את אשתו, ורשב"ג סובר שאם אלו מומין גדולים אז כן כופין אותו לגרש את אשתו, ונחלקו האמוראים כמי ההלכה. * הגמרא מבארת את פירוש המילים: "בעל פוליפוס", "המקמץ", "מצרף נחושת". * מי שיש לו ריח מהחוטם/מהפה - כופין אותו לגרש את אשתו. * האומר "איני זן ואיני מפרנס" - נחלקו האמוראים אם כופין אותו לגרש את אשתו או שכופין אותו לזון את אשתו. * נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - נחלקו האמוראים אם כופים אותו להוציאה. דף עז עמוד ב * יש עשרים וארבעה סוגים של מוכי שחין. * הגמרא מספרת את הסיפור המופלא על רבי יהושע בן לוי שלא שלט בו מלאך המוות ונכנס בעודו בחיים לגן עדן. [ואין להבין הדברים כפשטם] * אם יש צדיק גמור בדור - הקשת לא נראית בימיו כי אין צורך באות שלא יחרב העולם. * אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו.
דף עח עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני נכסים שנפלו לאשה בירושה. * נפלו לאשה נכסים לפני האירוסין - רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא מאורסת לדעת ב"ש וב"ה. * נפלו לאשה נכסים כשהיא מאורסת - נחלקו ב"ש וב"ה אם רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא מאורסת. * נפלו לאשה נכסים כשהיא נשואה - אף בדיעבד אם מכרה אותם כשהיא נשואה המקח בטל לדעת ב"ש וב"ה. * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לדעת רבן גמליאל (ע"פ רבי יהודה, לפי ביאור רב פפא): לכתחילה לא תמכור אותם כשהיא נשואה. דף עח עמוד ב * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לדעת רבי חנינא בן עקביא בשם רבן גמליאל (בברייתא): רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא נשואה. * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לפי דעת רבותינו (וכך פסקו רב ושמואל): אף בדיעבד אם מכרה אותם כשהיא נשואה המקח בטל. * באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות (אפילו גופה של קרקע). * האמוראים נחלקו מה נחשב "נכסים הידועין לבעל" ומה נחשב "שאינן ידועין לבעל".
דף עט עמוד א * לדעת שמואל: "שטר מברחת" - לא נחשב לשטר (אם כתב בשטר את כל נכסיו). * הבעל זוכה בפירות נכסי אשתו אך לא בנכסים עצמם - והמשנה מבארת מה נחשב לפירות הנכסים ומה נחשב לנכסים עצמם. דף עט עמוד ב * ולד בהמת מלוג - לבעל, ולד שפחת מלוג - לדעת ת"ק: לאשה ולדעת חנניה בן אחי יאשיה (וכך פסק שמואל): לבעל. * נפלו לה זיתים וגפנים זקנים - לדעת ת"ק: ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, לדעת רבי יהודה: לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה (מחלוקת זו היא בשדה שאינה שלה, אך בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה).
דף פ עמוד א * המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שקידשו אותה אמה ואחיה וקידושיה הם מדרבנן - תקנת חכמים היא שנוטל חלק בשבח שהשביחו הנכסים. * המוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא אכל מהנכסים - ישבע כמה הוציא ויטול, אך אם היתה ההוצאה יתירה על השבח יקבל רק את שיעור השבח. * היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות - שמין לו את השבח וההוצאה ונוטל את הפחות מביניהם. דף פ עמוד ב * הגמרא פסקה להלכה שבעל שמכר קרקע מלוג לפירות - לא עשה ולא כלום והמכר בטל. (והטעם לכך: לדעת אביי - חוששים שמא תכסיף, לדעת רבא - משום רווח ביתא). * המשנה מפרטת את דינם של נכסי שומרת יבם. * שומרת יבם שמתה - יורשי הבעל הם אלו שחייבים בקבורתה (ולא יורשי האב).
דף פא עמוד א * אביי מביא ראיה ממשנה ששומרת יבם שמתה הרי שיורשי הבעל הם אלו החייבים בקבורתה. * לדעת בית שמאי: "שטר העומד לגבות כגבוי דמי". * רבא מקשה על הדעה הסוברת ש"נתנה כתובה לגבות מחיים". דף פא עמוד ב * במקרה בו תיקנו חכמים שאין למכור נכסים, ועבר על תקנתם ומכר - נחלקו רב יוסף ואביי אם מכירתו מכירה או לא. * היה נושה מעות באחיו ומת אחיו והניח שומרת יבם - האח הלווה, העומד ליבם אותה, לא יכול לטעון שהוא לא צריך לפרוע את החוב. [אך לדעת רב נחמן ברייתא זו אינה נכונה להלכה]. * לדעת רבי מאיר: מטלטלים משתעבדים לכתובה.
דף פב עמוד א * לדעת רבי נתן: הנושה בחברו מנה וחברו בחברו - מוציאין מהשלישי ונותנים ישירות לראשון. * האומר לחברו "לך ומשוך פרה זו וקנה אותה מעכשיו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלושים יום" - לאחר שלושים יום קנה (ואפילו עומדת באגם). * נכסי האח שמת משועבדים לתשלום הכתובה, ולכן אם חילק אותם היבם לאחרים (לפני או אחרי היבום) לא עשה ולא כלום. * לאחר שהיבם מייבם את יבמתו הרי היא כאשתו ואם ירצה לגרש אותה אין צורך בחליצה, וכן רשאי יהיה להחזיר אותה לאחר שגירש אותה ואינה עומדת עליו באיסור אשת אח. דף פב עמוד ב * לאחר שהיבם מייבם את יבמתו - אם ימות או יגרשה היא נוטלת את תשלום הכתובה מנכסי בעלה הראשון, אך אם לא הניח נכסים אז יש לה כתובה מנכסי היבם (כדי שלא תהא קלה בעיניו של היבם להוציאה). * שמעון בן שטח תיקן שכל נכסי הבעל (קרקעותיו) יהיו אחראים (משועבדים) לכתובת האשה (מכיון שהנשים לא רצו להינשא מחשש שהיורשים יחביאו את מעות הירושה).
