דף ע עמוד א * לדעת רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת. * הפעוטות (תינוקות בני תשע ושמונה) מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים, וזה בתנאי שאין שם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים או בית דין לדאוג לצרכיהם. * המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת את הדין במקרים שהדיר את אשתו מליהנות לו / שלא תטעום אחד מכל הפירות / שלא תתקשט באחד מכל המינין. דף ע עמוד ב * בגמרא מובאים שלושה הסברים איך יתכן שהבעל יכול להדיר את אשתו ממזונות (כמובא במשנה), וההסבר השלישי נדחה. * "המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס" - הגמרא מבארת שמדובר שאמר כך: "כל הזן אינו מפסיד" (וכך לא נחשב שליח שלו).
דף עא עמוד א * המדיר את אשתו מליהנות לו וללא הגבלת זמן - נחלקו רב ושמואל אם מוציאה לאלתר או רק כעבור שלושים יום. * הבעל מפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש, ונחלקו התנאים מה נחשב לעינוי נפש. דף עא עמוד ב * דברים שבינו לבינה - לדעת רב הונא: הבעל מפר, לדעת רב אדא בר אהבה: אין הבעל מפר (שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר). * אשה חשובה נהנית מריח קישוטיה שלושים יום. * "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה. * "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" - ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.
דף עב עמוד א * המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור - יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכינותיה. * העוברת על דת משה ויהודית יוצאת שלא בכתובה, ובמשנה ובגמרא מבואר באלו מקרים מדובר. * נדה סופרת לעצמה שבעה ימי טהרה ונאמנת על כך. * הוחזקה נדה בשכינותיה - בעלה לוקה עליה משום נדה. * בעוון נדרים שנודר אדם ואינו מקיים - בניו מתים. * אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בתוך סל אחד, שכשלא ישמר - ישכנו). * "ופרע את ראש האשה" - תנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש (ללא כיסוי ראש). דף עב עמוד ב * מדין תורה מותר לאשה לצאת לשוק עם כיסוי ראש חלקי ("קלתה" - וראה בפרשנים להגדרה מדויקת), אך ממנהגי "דת יהודית" אסור. * המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים/מומים ונמצאו עליה נדרים/מומים - אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים/מומים - תצא שלא בכתובה. (ובגמרא מבואר על אלו נדרים מדובר).
דף עג עמוד א * לדעת רב: "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" (ולכן אם קידשה על תנאי וכנסה סתם - מקודשת). * קטנה שלא מיאנה בקטנותה והגדילה ובא עליה ואח"כ מיאנה ועמדה ונישאת למישהו אחר - לדעת רב: אין צריכה גט משני, ולדעת שמואל: צריכה גט משני. דף עג עמוד ב * לדעת רבה: מחלוקת רב ושמואל (שבסוף הדף הקודם) היא ב"טעות אשה אחת כעין שתי נשים", אבל ב"טעות אשה אחת" - דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. * אביי הקשה שלוש קושיות על שיטת רבה, וכל הקושיות נדחו. * המקדש אשה ומתנה זאת בתנאי שירצה אבא - נחלקו התנאים אם מקודשת גם אם לבסוף לא רצה האבא בקידושין.
דף עד עמוד א * גם לדעת רבי יוחנן: המקדש על תנאי ואח"כ בעל, דברי הכל אינה צריכה הימנו גט (אף אם התנאי לא התקיים). * תנאי שאי אפשר לקיים את המעשה של התנאי על ידי שליח - התנאי לא חל. * המקדש במלוה ואח"כ בעל וכן המקדש על תנאי ואח"כ בעל - נחלקו האמוראים אם קידושיו חלים. * המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל - צריכה הימנו גט. דף עד עמוד ב * אשה שנתקדשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצא שהיו עליה נדרים בשעת הקידושין, והלכה לאחר הקידושין אצל חכם והתיר לה את הנדרים שנדרה - נחלקו התנאים אם מקודשת. (לדעת רבא). * אשה שנתקדשה על מנת שאין עליה מומים, ונמצא שהיו עליה מומים בשעת הקידושין, והלכה לאחר הקידושין אצל רופא וריפא אותה מהמומים - אינה מקודשת.
דף עה עמוד א * "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" - טוב יותר לשבת שני גופים, כלומר עם כל בעל שהוא, מאשר לשבת לבד כאלמנה, ללא בעל. * מומים הפוסלים באשה ולא בכהנים: זיעה ושומא וריח הפה (והגמרא דנה ומבארת במה המדובר). * נשך את האשה כלב ונעשה מקומו צלקת - הרי זה מום. * קול עבה באשה - הרי זה מום. * חכם אחד מחכמי ארץ ישראל שקול בפיקחות ובחריפות כשנים מחכמי חוץ לארץ. * כאשר חכם מחוץ לארץ עולה לארץ ישראל - הוא שקול כמו שנים מחכמי ארץ ישראל. דף עה עמוד ב * מובאות שלוש דעות (אחת מהן בעמוד הבא) ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא של המשנה. * חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. * חזקה אין אדם מתפייס במומין.
דף עו עמוד א * על אף שרבי מאיר סובר שכשנכנסה לרשות הבעל ונמצאו בה מומים על הבעל להביא ראיה מתי נולדו בה המומים - מודה רבי מאיר במומים הראויים לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה. * לדעת רב יהודה בשם שמואל: המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה. דף עו עמוד ב * לדעת רמי בר יחזקאל בשם שמואל (לאחר שנדחו דברי רב יהודה בשם שמואל): כל שנולד ספק ברשותו - עליו להביא ראיה. * דרך העולם כן הוא, שכל עוד הלוקח אינו נותן למוכר את המעות, הרי שאין המוכר נותן לו את הבהמה שרצה לקנות.
דף עז עמוד א * האיש שנולדו/שהיו בו מומין - אין כופין אותו לגרש את אשתו, ורשב"ג סובר שאם אלו מומין גדולים אז כן כופין אותו לגרש את אשתו, ונחלקו האמוראים כמי ההלכה. * הגמרא מבארת את פירוש המילים: "בעל פוליפוס", "המקמץ", "מצרף נחושת". * מי שיש לו ריח מהחוטם/מהפה - כופין אותו לגרש את אשתו. * האומר "איני זן ואיני מפרנס" - נחלקו האמוראים אם כופין אותו לגרש את אשתו או שכופין אותו לזון את אשתו. * נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - נחלקו האמוראים אם כופים אותו להוציאה. דף עז עמוד ב * יש עשרים וארבעה סוגים של מוכי שחין. * הגמרא מספרת את הסיפור המופלא על רבי יהושע בן לוי שלא שלט בו מלאך המוות ונכנס בעודו בחיים לגן עדן. [ואין להבין הדברים כפשטם] * אם יש צדיק גמור בדור - הקשת לא נראית בימיו כי אין צורך באות שלא יחרב העולם. * אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו.
דף עח עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני נכסים שנפלו לאשה בירושה. * נפלו לאשה נכסים לפני האירוסין - רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא מאורסת לדעת ב"ש וב"ה. * נפלו לאשה נכסים כשהיא מאורסת - נחלקו ב"ש וב"ה אם רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא מאורסת. * נפלו לאשה נכסים כשהיא נשואה - אף בדיעבד אם מכרה אותם כשהיא נשואה המקח בטל לדעת ב"ש וב"ה. * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לדעת רבן גמליאל (ע"פ רבי יהודה, לפי ביאור רב פפא): לכתחילה לא תמכור אותם כשהיא נשואה. דף עח עמוד ב * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לדעת רבי חנינא בן עקביא בשם רבן גמליאל (בברייתא): רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא נשואה. * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לפי דעת רבותינו (וכך פסקו רב ושמואל): אף בדיעבד אם מכרה אותם כשהיא נשואה המקח בטל. * באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות (אפילו גופה של קרקע). * האמוראים נחלקו מה נחשב "נכסים הידועין לבעל" ומה נחשב "שאינן ידועין לבעל".
דף עט עמוד א * לדעת שמואל: "שטר מברחת" - לא נחשב לשטר (אם כתב בשטר את כל נכסיו). * הבעל זוכה בפירות נכסי אשתו אך לא בנכסים עצמם - והמשנה מבארת מה נחשב לפירות הנכסים ומה נחשב לנכסים עצמם. דף עט עמוד ב * ולד בהמת מלוג - לבעל, ולד שפחת מלוג - לדעת ת"ק: לאשה ולדעת חנניה בן אחי יאשיה (וכך פסק שמואל): לבעל. * נפלו לה זיתים וגפנים זקנים - לדעת ת"ק: ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, לדעת רבי יהודה: לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה (מחלוקת זו היא בשדה שאינה שלה, אך בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה).
דף פ עמוד א * המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שקידשו אותה אמה ואחיה וקידושיה הם מדרבנן - תקנת חכמים היא שנוטל חלק בשבח שהשביחו הנכסים. * המוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא אכל מהנכסים - ישבע כמה הוציא ויטול, אך אם היתה ההוצאה יתירה על השבח יקבל רק את שיעור השבח. * היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות - שמין לו את השבח וההוצאה ונוטל את הפחות מביניהם. דף פ עמוד ב * הגמרא פסקה להלכה שבעל שמכר קרקע מלוג לפירות - לא עשה ולא כלום והמכר בטל. (והטעם לכך: לדעת אביי - חוששים שמא תכסיף, לדעת רבא - משום רווח ביתא). * המשנה מפרטת את דינם של נכסי שומרת יבם. * שומרת יבם שמתה - יורשי הבעל הם אלו שחייבים בקבורתה (ולא יורשי האב).
דף פא עמוד א * אביי מביא ראיה ממשנה ששומרת יבם שמתה הרי שיורשי הבעל הם אלו החייבים בקבורתה. * לדעת בית שמאי: "שטר העומד לגבות כגבוי דמי". * רבא מקשה על הדעה הסוברת ש"נתנה כתובה לגבות מחיים". דף פא עמוד ב * במקרה בו תיקנו חכמים שאין למכור נכסים, ועבר על תקנתם ומכר - נחלקו רב יוסף ואביי אם מכירתו מכירה או לא. * היה נושה מעות באחיו ומת אחיו והניח שומרת יבם - האח הלווה, העומד ליבם אותה, לא יכול לטעון שהוא לא צריך לפרוע את החוב. [אך לדעת רב נחמן ברייתא זו אינה נכונה להלכה]. * לדעת רבי מאיר: מטלטלים משתעבדים לכתובה.
