דף ז עמוד א * הגמרא מביאה דעות חלוקות של אמוראים אם מותר לבעול בתחלה בשבת או לא, ומכריעה להלכה שמותר, וביום טוב לדעת כולם מותר. * ברכת חתנים נאמרת שבעה ימים, למעט במקרה של נישואי אלמן עם אלמנה שנאמרת רק יום אחד. * ברכת חתנים צריכה להיות בעשרה אנשים (=במנין). * שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל האלמנות שיהא שמח עמה שלושה ימים. דף ז עמוד ב * האמוראים נחלקו מה המקור לכך ש"ברכת חתנים בעשרה" ("ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה" / "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל"). * הגמרא מכריעה להלכה (בניגוד לדעת שמואל) שהמזכה מתנה על ידי אחר לעובר שבמעי אמו - לא קנה. * נחלקו האמוראים אם יש לחתום ("בא''י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין") את ברכת האירוסין (או שיש לסיים את ברכת האירוסין ללא חתימה זו).
דף ח עמוד א * הגמרא מפרטת את נוסח הברכות שמברכים בחתונה (שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם וכו'). * בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים (זכר לחוד ונקבה לחוד) ולבסוף נברא אחד (בעל שני פרצופים). * במשך השבוע שלאחר החתונה מברכים 'שבע ברכות' רק אם באו פנים חדשות. * בברית מילה לא מברכים "שהשמחה במעונו" בגלל שיש צער לתינוק. דף ח עמוד ב * מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין, וברכת אבלים (=ברכת רחבה) בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין. * הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. * לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. * עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל. * בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן.
דף ט עמוד א * לדעת רבי אלעזר: האומר "פתח פתוח מצאתי" נאמן לאוסרה עליו אך לא להפסידה את כתובתה [דין זה הוא רק אם מדובר על אשת כהן או על פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד שקיבל אביה קידושין בעבורה]. * אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, אך ב'קינוי וסתירה' נאסרת אפילו בעד אחד שמעיד שנטמאה. דף ט עמוד ב * כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו (שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו - רש"י). * לדעת שמואל: האומר "פתח פתוח מצאתי" נאמן אף להפסידה כתובתה.
דף י עמוד א * "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" - ולכן אם טען "פתח פתוח מצאתי", נאמן להפסידה כתובתה. * לדעת ת"ק בברייתא: כתובה - הואיל ותקנת חכמים היא, לא תגבה אלא מן הזיבורית. * לדעת רשב"ג: כתובת אשה היא מן התורה (וכתובת אלמנה אינה אלא מדברי סופרים). * הגמרא מביאה שני מקרים של אנשים שבאו וטענו "פתח פתוח מצאתי", וארבעה מקרים (שלושה בעמוד הבא) של אנשים שבאו וטענו "בעלתי ולא מצאתי דם". דף י עמוד ב * אין זה דרך ארץ לזלזל בבנות ישראל. * כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה. * כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובים. * בתולה - כתובתה מאתים, ואלמנה - מנה. * הגמרא דורשת את ביאור המילה אלמנה ("על שם מנה"), ואח"כ מביאה דרשות של מילים נוספות. * תמרים - שחרית וערבית יפות, במנחה רעות, בצהרים אין כמותן, ומבטלות שלושה דברים: מחשבה רעה וחולי מעים ותחתוניות. * השותה רביעית יין - אל יורה.
דף יא עמוד א * גר קטן שאין לו אב, ואמו הביאה אותו להתגייר - שלושה דיינים יהיו בטבילתו (כדין כל טבילת גרים) והרי הוא גר על ידיהן (כי זו זכות עבורו להתגייר, ו"זכין לאדם שלא בפניו" ולכן בית דין יכולין לגייר קטן אף שאין בו דעת). * כאשר גדלו אותם גרים שנתגיירו בקטנותם על דעת בית דין (או אפילו שנתגיירו עם אביהן - רש"י) - יכולים למחות ולומר אין רצוננו להיות גרים, ומעתה דינם כגוים גמורים. דף יא עמוד ב * קטן הבא על הגדולה - נחלקו האמוראים אם דינה כ"מוכת עץ". * בסוגיה מובאות דעות שונות מה גובה הכתובה (אם בכלל) במקרה של איש שנשא אשה מוכת עץ כאשר ידע על כך מראש וכאשר לא ידע על כך מראש.
דף יב עמוד א * רבה מדייק מהברייתא/מהמשנה שאם כנס אשה בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, ורב אשי חולק וסובר שלא ניתן לדייק כך מהברייתא/מהמשנה. * ביהודה - בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה (ולכן אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה), ובגליל לא היו עושין כן, ואף ביהודה היו מקומות שלא נהגו כן. * בית דין של כוהנים היו גובים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז בכתובתה, ולא מיחו בידם חכמים. דף יב עמוד ב * אלמנה בת כהן - התקנה האחרונה היתה שכתובתה מנה (כאלמנת ישראל), ולא מאתים זוז כמו תקנה שהיתה לפני כן. * אפילו משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכוהנים עושים (לגבות לבתולה ארבע מאות זוז בכתובתה) - עושים. * מנה לי בידך והלה אומר איני יודע - נחלקו האמוראים אם חייב (כי ברי ושמא ברי עדיף) או פטור (כי אוקי ממונא בחזקת מריה).
דף יג עמוד א * "היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את" - נחלקו התנאים מי נאמן, ונחלקו האמוראים מה גובה הכתובה שהיא תובעת והוא מודה. * במשנה נאמר "ראוה מדברת עם אחד...", ונחלקו האמוראים מה הכוונה "מדברת" (נתייחדה או נבעלה). * מלקין על היחוד (מכת מרדות) ואין אוסרין על היחוד (אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא). * "מעלה עשו ביוחסין (בכהונה)" - ולכן לדעת רבי יהושע (לשיטת זעירי) החמירו חכמים לאסור אף ביחוד בעלמא. דף יג עמוד ב * הגמרא הקשתה משתי ברייתות על דעת רב אסי הסובר שאשה שרק נתייחדה עם מישהו (ואין אנו יודעים בוודאות שנבעלה) נאמנת לומר שלכשר נבעלה אף לדעת רבי יהושע. * עשרה כוהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל - הולד שתוקי (היינו שמשתיקין אותו מדין כהונה, שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה).
דף יד עמוד א * העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה (=אלמנת ספק חלל) שהיא כשרה לכהונה - אך רבן גמליאל חולק על כך כי רבן יוחנן בן זכאי גזר שלא להושיב בית דין על כך. * לדעת רבן גמליאל: טענת ברי היא טענה חזקה אפילו כשיש רק ספק אחד ואילו טענת שמא היא חלשה אפילו כשיש ספק ספיקא [ורבי יהושע חולק וסובר הפוך]. דף יד עמוד ב * למסקנת הגמרא: לדעת ת"ק כל שם פסול שקוראים לאדם והוא שותק ולא מוחה - האדם פסול, כי שתיקה כהודאה. * בדעת רבי מאיר יש מחלוקת תנאים אם מכשיר 'שתוק חלל' או 'שתוק ממזר'. * השגות הראב"ד: "כל אלו שאמרו על שתוקיהן שהם פסולים, לא אמרו אלא בדורות הראשונים... אבל עכשיו השותק על המריבה הוא המשובח".
דף טו עמוד א * לדעת רבי יהושע: אם יש שני אופנים של 'רוב' כשרים - כשר אף לדעתו. * "כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי, בין לקולא בין לחומרא". (והמקור לכך הוא מהפסוק "וארב לו וקם עליו"). * ספק טומאה ברשות היחיד - טמא, ספק טומאה ברשות הרבים - טהור. * ספק נפשות להקל. דף טו עמוד ב * עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה - מצא בה תינוק מושלך: אם רוב עובדי כוכבים - עובד כוכבים, אם רוב ישראל - ישראל, מחצה על מחצה - ישראל (ובגמרא מבואר לאלו עניינים הלכתיים מדובר). * אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. * שור של ישראל שנגח לשור של כנעני - פטור, ושור של כנעני שנגח לשור של ישראל - משלם נזק שלם, וישראל לישראל - תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. (רש"י) * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין ודברים שבין הבעל לאשתו בענין סכום הכתובה.
דף טז עמוד א * "היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך" - אם אין עדים שנשא אותה כשהיא בתולה, נאמן (אף לדעת רבן גמליאל). * "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". * דברי רבי יהושע שבמשנה שלנו (שבתחילת פרק שני) מוסבים על דבריו שבפרק ראשון (והגמרא מבררת באריכות על איזו משנה בפרק ראשון). דף טז עמוד ב * לדעת רבי אבהו: ניתן לדייק מהמשנה (ולפי הלישנא השניה בגמרא: מהברייתא), שכשהבעל פורע לאשה את כתובתה, האשה תכתוב לו שובר שקיבלה כתובתה - אך רב פפא חולק. * בנישואי בתולה העבירו לפניה כוס יין של תרומה, לבשר ש"זו ראשית כתרומה ראשית".
דף יז עמוד א * כיצד מרקדין לפני הכלה? - בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. * לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (לעשות לאיש ואיש כרצונו). * רבי יהודה בר אילעאי היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. * מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. * מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. * מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. דף יז עמוד ב * הינומא - פעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה. (רש"י) * המחזיק בנכסי קטן אפילו החזיק שלוש שנים - אינה חזקה, ואפילו לאחר שגדל והמשיך המחזיק לשבת שם כמה שנים - אינה חזקה. * מחאה שלא בפניו של המחזיק בשדה - נחשבת למחאה (לענין כך שהחזקה בקרקע למשך שלוש שנים לא נחשבת חזקה כי יש מחאה).
דף יח עמוד א * המלוה את חבירו בעדים - אינו צריך לפרעו בעדים. * משיב אבידה פטור מן השבועה. * אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן. * מודה במקצת הטענה - ישבע. * חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. דף יח עמוד ב * לדעת חכמים: אדם מעיז פניו בפני בנו של בעל חובו. * כיון שהגיד העד עדותו בבית דין, שוב אינו יכול לחזור בו או לשנות דבריו ממה שאמר בתחילה. * עדים החתומים על השטר, אפילו כשחתמו על השטר שלא בפני בית דין, נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין ושוב אינם יכולים לפסול את השטר. * העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים (מחמת נפשות אך לא מחמת ממון) היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו" - הרי אלו נאמנים. * אין אדם משים את עצמו רשע בעדותו.
