דף נח עמוד א * מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (שבמשנה בדף הקודם) היא רק במקרה שמדובר על בת כהן המאורסת לכהן (ואם לא נשא אותה כעבור שנים עשר חודשים משתבעה להינשא - לדעת רבי טרפון: אוכלת משלו בתרומה, ולדעת רבי עקיבא: מחצה חולין ומחצה תרומה, ובברייתא מובאות שלוש דעות נוספות). * יבם כהן אינו מאכיל בתרומה את יבמתו כאשר היא עדיין שומרת יבם ולא התייבמה לו, כי היא לא נחשבת ל"קנין כספו". * הטעם להכרעת המשנה ש"אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה" הוא משום "סימפון". דף נח עמוד ב * לדעת רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי. [וריש לקיש חולק על רב הונא]. * לדעת רבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם. * "המקדיש מעשה ידי אשתו... המותר - רבי מאיר אומר הקדש" - נחלקו האמוראים אם המותר לאחר מיתה קדוש או כבר מחיים קדוש (במקרה שמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה).
דף נט עמוד א * הגמרא מבארת שלדעת רב ושמואל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, ולדעת רב אדא בר אהבה תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה. * שמואל פוסק שהלכה כרבי יוחנן הסנדלר (שהמקדיש מעשה ידי אשתו, המותר חולין). * הגמרא מקשה על הפסק של שמואל מפסק אחר שלו, ומביאה ארבעה תירוצים לקושיה זו (כאשר רק התירוץ האחרון לא נדחה). דף נט עמוד ב * המשנה מפרטת את המלאכות שאשה מחויבת לעשות לבעלה (טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו המטה, עושה בצמר). * הבטלה מביאה לידי זימה, הבטלה מביאה לידי שיעמום. * לדעת רבי חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא לתכשיטי אשה. (ולכן הוא חולק על דברי המשנה בנוגע לתפקידי האשה). * נדרה שלא להניק את בנה - לדעת בית שמאי: הנדר חל, לדעת בית הלל: הנדר לא חל. (והמשנה היא שלא כדעת בית שמאי).
דף ס עמוד א * לדעת רבי אליעזר: תינוק רשאי לינוק עד גיל עשרים וארבעה חודשים, ולדעת רבי יהושע (וכך הלכה): עד גיל חמש (ובתנאי שלא פירש לאחר עשרים וארבעה חודשים למשך שלושה ימים). * חלב אשה שפירש לכלי - מותר בשתייה. * דם שעל גבי ככר (כגון שנשכו וניכר בו דם השיניים) - גורר את הדם הצידה ורשאי לאכול את הככר, דם שבין השיניים - מוצצו (לדם) ואינו חושש. * לגונח (המיילל מכאב לבו) מותר לינוק חלב לרפואתו ישירות מהעז בשבת. דף ס עמוד ב * מינקת שמת בעלה - לדעת רבי מאיר: אסורה להתארס/להינשא עד עשרים וארבעה חודשים (שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה), ולדעת רבי יהודה: אסורה עד שמונה עשר חודשים. (והגמרא דנה האם יש מקרים בהם מותרת מיד). * אפילו "ביעתא בכותחא" (ביצה בחלב) - אסור לאדם להורות הלכה (שמותרת) במקום רבו, מחשש שלא הסתייע הדבר בידו לפסוק נכון את ההלכה. * הגמרא מביאה פירוט של מאכלים מסוימים שאשה אוכלת שמשפיעים על התכונות/מראה של התינוק.
דף סא עמוד א * "עולה עמו ואינה יורדת עמו" - ולכן אם אין דרך משפחתו שהנשים מניקות, הרי שלא יכול להכריח את אשתו להניק את בנה (אף שדרך משפחתה כן להניק). * כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - מותר לנדה לעשות לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו (כי הם דברים של קירוב וחיבה ומביאים לידי הרגל דבר). * הגמרא דנה מתי יאכל השמש המשמש בסעודה. דף סא עמוד ב * אינו כופה את אשתו לעמוד לשרת את אביו/בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו (ולדעת רבי יהודה [וכך דעת המשנה]: אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתיים). * "המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות בית הלל אומרים שבת אחת" - לדעת רב: המחלוקת היא רק ב"מפרש", ולדעת שמואל: המחלוקת היא גם ב"סתם". * תלמידים נשואים ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה לעיר אחרת שלא ברשות נשותיהם לתקופה של שלושים יום. * המשנה מפרטת את תדירות חיוב ה"עונה" (הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת וכו').
דף סב עמוד א * לדעת רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ולדעת רבי יוחנן: אף כל גופו של אדם. * נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה (שממתינות לבעליהן עד שיחזרו מבית המדרש) - זוכות ובאות לחיי העולם הבא. * הגמרא מבררת מי הם "הטיילין" (שעונתן בכל יום). * עונת הפועלים - פעמיים בשבת כאשר עושים מלאכה בעירם, ופעם אחת בשבת אם עושים מלאכה בעיר אחרת. דף סב עמוד ב * אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. * רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות. * לדעת חכמים (שלא כדעת רבי אליעזר שבמשנה בדף הקודם): תלמידים נשואים ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה לעיר אחרת שלא ברשות נשותיהם לתקופה של שתים ושלוש שנים. * עונת תלמידי חכמים היא מערב שבת לערב שבת. * הגמרא מספרת על כמה חכמים שלמדו פרקי זמן ממושכים מחוץ לביתם.
דף סג עמוד א * הגמרא מביאה את הסיפור המפורסם על נישואי רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע. * דין 'מורדת' האמור במשנה (שפוחתים לה מכתובתה וכו') נאמר על המורדת מתשמיש המטה, ויש מי שסובר שגם המורדת ממלאכה יש לה דין 'מורדת'. * לדעת רב: האומר "איני זן ואיני מפרנס" - יוציא ויתן כתובה. דף סג עמוד ב * אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (ולכן גם נדה שמורדת מתשמיש המטה נחשבת ל'מורדת'). * אין מכריזין על ה'מורדת' אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבותינו (החולקים על המשנה וסוברים שמכריזים על המורדת ארבע שבתות זו אחר זו ואח"כ מפסידים אותה כל כתובתה). * דין 'מורדת' (שכופים אותה להישאר עם בעלה ופוחתים את כתובתה וכו') זה כאשר האשה אומרת שהיא רוצה את בעלה אך היא מצערת אותו במניעת תשמיש, אך אם היא אומרת שהוא מאוס עליה והיא לא מעוניינת לא בו ולא בכתובתה - יש מחלוקת האם יש לה דין 'מורדת' או שמיד נותן לה גט וללא כתובה. * מובאות דעות שונות לגבי מורדת אם הפסידה אפילו את בגדיה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין.
דף סד עמוד א * כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. * "מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשום מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשום מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום". * המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה כל יום מעה וחצי (לפי דעת רבי יהודה), למעט בשבת שלא מוסיפים לה כי נראה כשכר שבת האסור משום מקח וממכר. דף סד עמוד ב * המשנה מפרטת את כמות האוכל שאדם חייב לתת לאשתו כאשר איננה דרה איתו, וכן את כמות הלבוש שחייב לתת לה, וכן את מעשה ידיה שהיא מחויבת לעשות לו. * במשנה נאמר ש"המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין", והגמרא מבררת כדעת איזה תנא היא המשנה. * לדעת רבי חידקא: חייבים לאכול בשבת ארבע סעודות, ולדעת חכמים: שלוש סעודות.
דף סה עמוד א * אין בית דין פוסקים יינות לאשה למזונותיה (שהיין מרגילה לתאוות תשמיש), אא"כ רגילה ביין (לפי התירוץ הראשון בגמרא). * כוס יין אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא, שלשה תובעת בפה (תשמיש), ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. (וכל זה כשאין בעלה עמה). * אכסנאי אסור בתשמיש המטה. * שם אשתו של אביי: חומא, אשתו של רבא: בתו של רב חסדא. * ת"ק ורבי נתן נחלקו אם הבעל חייב לתת לאשתו כר וכסת, והגמרא מבארת באיזה מקרה מדובר. דף סה עמוד ב * מותר מזונות (שמזונות האמורים במשנתנו עודפים לה שאינה רעבתנית) - לבעל, מותר בלאות - לאשה, מותר בלאות אלמנה - ליורשיו. * במשנה (בדף הקודם) נאמר ש"אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת", ונחלקו האמוראים אם הכוונה לאכילה או לתשמיש. * ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום (ובבית אפל מותר). * אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים (עד גיל שש). * המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בממונות ובזכויות האשה, ומבארת למי הם שייכים.
דף סו עמוד א * מציאת האשה - לדעת ת"ק: לבעלה, לדעת רבי עקיבא: לעצמה. (למסקנת הגמרא) * לדעת רבי יהודה בן בתירא: המבייש אשה משלם חלק מתשלומי הבושת לבעלה, כי גם הוא מתבייש בכך ומכיוון שאשתו כגופו. * המשנה מפרטת את שווי ההתחייבות שהבעל צריך להתחייב לאשה בכתובה כנגד הנדוניה שהכניסה לו. דף סו עמוד ב * במשנה ובגמרא מפורט שווי הבשמים שהבעל צריך להתחייב לתת לאשתו (בירושלים). * מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם כך תפסקו לבנותיכם וענו אחריה אמן. * הרוצה לגרום לממונו שיתקיים - יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו, ויש אומרים שיעשה ממנו חסד. * אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
דף סז עמוד א * הכניסה לו האשה חתיכות זהב - שמין אותן בכתובה כשוויים (מכיון שאינם ככסף שיכול הבעל להרויח בו מיד, והם גם לא פוחתים). * יתום ויתומה שבאו לגבאי הצדקה בכדי לקבל צדקה למזונותיהם - מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור. דף סז עמוד ב * יתום ויתומה שבאו לינשא - משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. * יתום שבא לישא - שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה. * "די מחסורו" - אתה מצווה על העני לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו. * "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו. * מובאות דעות שונות מה הדין במקרים הבאים: עני שאינו רוצה להתפרנס מהצדקה, מי שאינו עני אך אינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא משל הצדקה. * נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. * המבזבז אל יבזבז יותר מחומש - בחייו, שמא ירד מנכסיו, אך לאחר מיתה מותר. * בעמוד זה מובאים כמה סיפורים אודות מעשי צדקה של חכמים.
דף סח עמוד א * בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום (שאנו מעלימים עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים המתחזים לעניים גורמים לנו להעלים עין מהם). * כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים. * המקבל צדקה ואין צריך לכך - סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. * שמואל פסק כרבי יהודה שבת יתומה שבאה להינשא נותנים לה נדוניה כפי אומד שאנו בקיאים באביה (וותרן או קמצן). דף סח עמוד ב * בנות יתומות מאביהן - הגמרא דנה באלו מקרים מפסידות את הנדוניה שלהם (כאשר מתחתנות) ובאלו מקרים לא מפסידות. * פרנסה (נדוניה) גובים גם מנכסים משועבדים, שלא כמו מזונות הבת. * לדעת רבי: פרנסה ומזונות גובים גם ממטלטלים. * האומר בשעת מיתתו אל יזונו בנותיו מנכסיו (לאחר מותו) - אין שומעים לו, והאומר בשעת מיתתו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו - שומעים לו.
דף סט עמוד א * לדעת רבי: מנכסים משועבדים מוציאים לפרנסה ואין מוציאים למזונות, ולדעת רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה אין מוציאים מנכסים משועבדים. * לדעת רב אשי (ולדעת אמימר לאחר שחזר בו): הבת גובה עישור נכסים (שתיקנו לבת היתומה עבור הנדוניה) כדין בעלת חוב (ולא כדין יורשת). (וכדין בעלת חוב של האחים, ולא של האבא, ולכן גובה מקרקע 'בינונית' וללא שבועה). דף סט עמוד ב * אבל מיסב בראש (כשהיו מסובים בסעודה היה ניכר ממסיבתן מי הוא הראש, שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו). * רבא מכריע להלכה שגובים מקרקעות ולא ממטלטלים - בין למזונות בין לכתובה בין לפרנסה. * המשליש מעות לבתו גדולה ארוסה והיא אומרת "נאמן בעלי עלי" - לדעת רבי מאיר: אין שומעים לה ויעשה השליש מה שציווה האבא, ולדעת רבי יוסי: כן שומעים לה. * אילפא אמר שלכל ברייתא של רבי חייא ורבי אושעיא הוא יכול למצוא סמך במשנה, ואם לא, אז הוא יפיל את עצמו מתורן הספינה ויטבע בים.
