דף נב עמוד א
* אלמנה הנשואה לכהן גדול שנפלה בשבי - נחלקו האמוראים אם בעלה מחוייב לפדותה או לא, אך ממזרת ונתינה הנשואה לישראל שנפלה בשבי - לדעת כולם לא חייב בעלה לפדותה.
* נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה, ואפילו נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה (כך מובא בברייתא וכך פסק רבי חייא, ושלא כמו הברייתא הסוברת שאם עד שלא מת בעלה נודע לבעלה שנשבית - היתומים חייבים לפדותה).

דף נב עמוד ב
* לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם, וכן אין פודה בעל את אשתו אם שווי הפדיון גבוה משווי כתובתה.
* רפואה שיש לה קצבה - לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אינה בכלל מזונות, וגובה אותו מכתובתה.
* במשנה מובאים שלושה דברים, שגם אם לא כתב אותם בכתובה חייב בהם, מפני שהם תנאי בית דין.
* לדעת רבי שמעון בן יוחאי: הטעם ל"כתובת בנין דכרין" הוא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו.
* הגמרא מפרטת מספר דינים וטעמיהם בנוגע ל"כתובת בנין דכרין".

דף נג עמוד א
* לדעת רבא: מוכרת כתובתה לאחרים או לבעלה - יש לה 'כתובת בנין דכרין', אך המוחלת כתובתה לבעלה - אין לה 'כתובת בנין דכרין'.
* לדעת רבי אלעזר: מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות.
* ארוסה שמתה אין לה דין כתובה ואינו חייב לקברה.

דף נג עמוד ב
* ארוסה יתומה שלא בגרה עדיין - ישנה מחלוקת אמוראים ותנאים אם יש לה מזונות מאחיה או לא.
* קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם - יש מחלוקת אם יש לה מזונות מאחיה או לא.
* הכונס את יבמתו וילדה לו בת - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב.

דף נד עמוד א
* בת 'שניה', בת ארוסה, בת אנוסה (לשיטת חכמים) - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב.
* הגמרא מביאה מספר מקרים בהם האלמנה מאבדת את מזונותיה.
* רב ושמואל נחלקו אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל.
* כשמגבין בית דין לאלמנה את כתובתה - רב ושמואל נחלקו אם שמין את בגדיה בפרעון כתובה.

דף נד עמוד ב
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחיובים המוטלים על הבעל ועל האשה מחמת האירוסין או הנישואין.
* אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף (וחכמים לא מנעו זאת כדי לא לבייש את מי שאין לו).
* 'תנאי כתובה ככתובה דמי' (והגמרא מפרטת ארבע עשרה השלכות הלכתיות בעקבות כך).

דף נה עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה ש'כתובת בנין דכרין' לא גובים מנכסים משועבדים.
* המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והנכסים אבדו - הגמרא מכריעה להלכה שהאשה נפרעת משאר נכסיו ללא שבועה.
* אמר לשני עדים לכתוב שטר מתנה ולחתום ולתת אותו למקבל המתנה אך לא עשו העדים קנין על מה שאמר להם - הגמרא מכריעה להלכה שצריך להימלך בו אם לא חזר בו.
* האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה (שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - גובה רק את עיקר הכתובה ללא התוספת).

דף נה עמוד ב
* תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין - לדעת ר"ש שזורי ניתן לשאול את עם הארץ שלקח הימנו הפירות הללו אם הפריש מעשרותיו לפני המכירה ולסמוך על תשובתו.
* מתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין, שתקנו חכמים שדבריו ככתובים וכמסורים, שלא תיטרף דעתו עליו, ואם בכל זאת כתוב בה קנין - נחלקו רב ושמואל מה דינה.

דף נו עמוד א
* הגמרא מכריעה הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה (שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - גובה רק את עיקר הכתובה ללא התוספת).
* הגמרא מתלבטת מה דעתו של רבי אלעזר בן עזריה במקרה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ובמקרה שנכנסה לחופה ומיד פירסה נידה. (ומכריעה שבמקרה שנכנסה לחופה גובה הכל).
* הגמרא דנה בדעת רבי יהודה באיזה מקרה כותבים שובר.
* האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה" - לדעת רבי מאיר: הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ולדעת רבי יהודה: בדבר שבממון תנאו קיים.
* לדעת רבי יהודה: כתובה היא מדרבנן (וכתובה היא דבר מצוי), ועשו בה חכמים חיזוק יותר מאשר בדיני תורה, ולכן לא מועיל בה תנאי.

דף נו עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (כמובא לעיל), אך המתנה על תקנת חכמים תנאו קיים, ולדעתו כתובה היא מהתורה.
* לדעת רבי יוסי: רשאי הבעל לפחות מדמי תקנת הכתובה אם ירצה (כאשר האשה ידעה ומחלה), ואפילו אם התנה בעל פה לפחות מכתובתה - תנאו קיים. (ולדעת רבי יהודה: רק אם התנה בכתב תנאו קיים).

דף נז עמוד א
* הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. (ולכן אסור להשהות אשה שאבדה שטר כתובתה, ולא כחכמים הסוברים שאדם יכול להשהות את אשתו בלא כתובה).
* מובאת דעתו של רב דימי ודעתו של רבין בביאור דעת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ודברי רבי אבהו ורב פפא בביאור הדברים.
* כשיש מחלוקת ואומרים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - לדעת רש"י זה בגלל שלפעמים שייך הטעם הזה ולפעמים הטעם האחר, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט.
* מהיום שתובע הבעל את ארוסתו להינשא לו - נותנים לבתולה שנים עשר חודשים להתארגן (להכין תכשיטיה וכדו') (והגמרא מביאה את המקור לכך בעמוד הבא) ולאלמנה שלושים יום.

דף נז עמוד ב
* קטנה שנתארסה ותבע אותה הבעל להינשא לו - בין היא ובין אביה יכולים לעכב מלהינשא עד שתגדל.
* ניתן לפסוק (ללא קידושין) על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה.
* בוגרת שעברו עליה שנים עשר חודשים בהיותה בוגרת ונתקדשה - נותנים לה שלושים יום כאלמנה.
* מדין תורה בת ישראל המאורסה לכהן אוכלת בתרומה, אלא שחכמים אסרו עליה לאכול בתרומה (שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה / משום סימפון).

דף נח עמוד א
* מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (שבמשנה בדף הקודם) היא רק במקרה שמדובר על בת כהן המאורסת לכהן (ואם לא נשא אותה כעבור שנים עשר חודשים משתבעה להינשא - לדעת רבי טרפון: אוכלת משלו בתרומה, ולדעת רבי עקיבא: מחצה חולין ומחצה תרומה, ובברייתא מובאות שלוש דעות נוספות).
* יבם כהן אינו מאכיל בתרומה את יבמתו כאשר היא עדיין שומרת יבם ולא התייבמה לו, כי היא לא נחשבת ל"קנין כספו".
* הטעם להכרעת המשנה ש"אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה" הוא משום "סימפון".

דף נח עמוד ב
* לדעת רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי. [וריש לקיש חולק על רב הונא].
* לדעת רבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם.
* "המקדיש מעשה ידי אשתו... המותר - רבי מאיר אומר הקדש" - נחלקו האמוראים אם המותר לאחר מיתה קדוש או כבר מחיים קדוש (במקרה שמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה).

דף נט עמוד א
* הגמרא מבארת שלדעת רב ושמואל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, ולדעת רב אדא בר אהבה תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה.
* שמואל פוסק שהלכה כרבי יוחנן הסנדלר (שהמקדיש מעשה ידי אשתו, המותר חולין).
* הגמרא מקשה על הפסק של שמואל מפסק אחר שלו, ומביאה ארבעה תירוצים לקושיה זו (כאשר רק התירוץ האחרון לא נדחה).

דף נט עמוד ב
* המשנה מפרטת את המלאכות שאשה מחויבת לעשות לבעלה (טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו המטה, עושה בצמר).
* הבטלה מביאה לידי זימה, הבטלה מביאה לידי שיעמום.
* לדעת רבי חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא לתכשיטי אשה. (ולכן הוא חולק על דברי המשנה בנוגע לתפקידי האשה).
* נדרה שלא להניק את בנה - לדעת בית שמאי: הנדר חל, לדעת בית הלל: הנדר לא חל. (והמשנה היא שלא כדעת בית שמאי).

דף ס עמוד א
* לדעת רבי אליעזר: תינוק רשאי לינוק עד גיל עשרים וארבעה חודשים, ולדעת רבי יהושע (וכך הלכה): עד גיל חמש (ובתנאי שלא פירש לאחר עשרים וארבעה חודשים למשך שלושה ימים).
* חלב אשה שפירש לכלי - מותר בשתייה.
* דם שעל גבי ככר (כגון שנשכו וניכר בו דם השיניים) - גורר את הדם הצידה ורשאי לאכול את הככר, דם שבין השיניים - מוצצו (לדם) ואינו חושש.
* לגונח (המיילל מכאב לבו) מותר לינוק חלב לרפואתו ישירות מהעז בשבת.

דף ס עמוד ב
* מינקת שמת בעלה - לדעת רבי מאיר: אסורה להתארס/להינשא עד עשרים וארבעה חודשים (שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה), ולדעת רבי יהודה: אסורה עד שמונה עשר חודשים. (והגמרא דנה האם יש מקרים בהם מותרת מיד).
* אפילו "ביעתא בכותחא" (ביצה בחלב) - אסור לאדם להורות הלכה (שמותרת) במקום רבו, מחשש שלא הסתייע הדבר בידו לפסוק נכון את ההלכה.
* הגמרא מביאה פירוט של מאכלים מסוימים שאשה אוכלת שמשפיעים על התכונות/מראה של התינוק.

דף סא עמוד א
* "עולה עמו ואינה יורדת עמו" - ולכן אם אין דרך משפחתו שהנשים מניקות, הרי שלא יכול להכריח את אשתו להניק את בנה (אף שדרך משפחתה כן להניק).
* כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - מותר לנדה לעשות לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו (כי הם דברים של קירוב וחיבה ומביאים לידי הרגל דבר).
* הגמרא דנה מתי יאכל השמש המשמש בסעודה.

דף סא עמוד ב
* אינו כופה את אשתו לעמוד לשרת את אביו/בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו (ולדעת רבי יהודה [וכך דעת המשנה]: אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתיים).
* "המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות בית הלל אומרים שבת אחת" - לדעת רב: המחלוקת היא רק ב"מפרש", ולדעת שמואל: המחלוקת היא גם ב"סתם".
* תלמידים נשואים ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה לעיר אחרת שלא ברשות נשותיהם לתקופה של שלושים יום.
* המשנה מפרטת את תדירות חיוב ה"עונה" (הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת וכו').

דף סב עמוד א
* לדעת רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ולדעת רבי יוחנן: אף כל גופו של אדם.
* נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה (שממתינות לבעליהן עד שיחזרו מבית המדרש) - זוכות ובאות לחיי העולם הבא.
* הגמרא מבררת מי הם "הטיילין" (שעונתן בכל יום).
* עונת הפועלים - פעמיים בשבת כאשר עושים מלאכה בעירם, ופעם אחת בשבת אם עושים מלאכה בעיר אחרת.

דף סב עמוד ב
* אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
* רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות.
* לדעת חכמים (שלא כדעת רבי אליעזר שבמשנה בדף הקודם): תלמידים נשואים ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה לעיר אחרת שלא ברשות נשותיהם לתקופה של שתים ושלוש שנים.
* עונת תלמידי חכמים היא מערב שבת לערב שבת.
* הגמרא מספרת על כמה חכמים שלמדו פרקי זמן ממושכים מחוץ לביתם.

דף סג עמוד א
* הגמרא מביאה את הסיפור המפורסם על נישואי רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע.
* דין 'מורדת' האמור במשנה (שפוחתים לה מכתובתה וכו') נאמר על המורדת מתשמיש המטה, ויש מי שסובר שגם המורדת ממלאכה יש לה דין 'מורדת'.
* לדעת רב: האומר "איני זן ואיני מפרנס" - יוציא ויתן כתובה.

דף סג עמוד ב
* אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (ולכן גם נדה שמורדת מתשמיש המטה נחשבת ל'מורדת').
* אין מכריזין על ה'מורדת' אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
* האמוראים נחלקו אם הלכה כרבותינו (החולקים על המשנה וסוברים שמכריזים על המורדת ארבע שבתות זו אחר זו ואח"כ מפסידים אותה כל כתובתה).
* דין 'מורדת' (שכופים אותה להישאר עם בעלה ופוחתים את כתובתה וכו') זה כאשר האשה אומרת שהיא רוצה את בעלה אך היא מצערת אותו במניעת תשמיש, אך אם היא אומרת שהוא מאוס עליה והיא לא מעוניינת לא בו ולא בכתובתה - יש מחלוקת האם יש לה דין 'מורדת' או שמיד נותן לה גט וללא כתובה.
* מובאות דעות שונות לגבי מורדת אם הפסידה אפילו את בגדיה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין.