דף לה עמוד א * לדעת רבין: חייבי מיתות שוגגין וממון - לדעת כולם פטורים מממון, וחייבי מלקויות שוגגין וממון - לדעת רבי יוחנן: חייבים בתשלומין, ולדעת ריש לקיש: פטורים. * חייבי מיתות שוגגין וממון פטורים מממון - המקור לכך הוא מ"תנא דבי חזקיה": "מכה אדם ומכה בהמה" - מכה בהמה חייב תמיד לשלם ממון, ומכה אדם פטור תמיד מלשלם ממון (גם אם לא מתחייב מיתה). דף לה עמוד ב * רבה סובר ש"חידוש הוא שחידשה תורה בקנס" שמשלם ממון גם כאשר חייב מיתה - והגמרא מנסה לברר כיצד רבה יבאר את המשנה שבתחילת הפרק. * בברייתא מובאת רשימה של נשים שלא זכאיות לתשלומי קנס כאשר מישהו אנס או פיתה אותן.
דף לו עמוד א * בברייתא בעמוד הקודם נאמר שלממאנת ואיילונית אין תשלומי קנס/פיתוי, והגמרא דנה בביאור דברי הברייתא. * חכמים ורבי מאיר נחלקו אם איילונית זכאית לתשלומי קנס/פיתוי כאשר מישהו אנס/פיתה אותה. * חרשת, שוטה, סומא - יש מחלוקת תנאים אם 'יש להן טענת בתולים' או לא. דף לו עמוד ב * מי שיצא עליה שם רע בילדותה (ששני עדים העידו שהיא תבעה אותם לזנות) - לא זכאית לתשלומי קנס/פיתוי כאשר מישהו אנס/פיתה אותה. * המשנה מביאה רשימה של נשים שלא זכאיות לתשלום קנס. * לדעת רבי יהודה: שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה ויש תשלומי קנס לשבויה שנפדית (והטעם לכך לדעת רבה הוא כדי שלא יהא חוטא נשכר).
דף לז עמוד א * הגיורת שנתגיירה וראתה דם - לדעת רבי יהודה: דיה שעתה, לדעת רבי יוסי: הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. * הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד וראו שנבעלו - לדעת רבי יהודה: צריכות להמתין ג' חדשים לפני שיהיה מותר להן להינשא, אך רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. (והגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי). * "כדי רשעתו" - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. (והגמרא מבררת מדוע יש צורך גם במקור זה). דף לז עמוד ב * הגמרא מבררת בעמוד זה לימודים שונים מפסוקים העוסקים בעונשו של רוצח. * אם נערפה העגלה ערופה ואח"כ נמצא הרוצח - אין פוטרין אותו. * מיתה בסייף - מתבצעת בצואר. * היוצא ליהרג ואמר אחד "ערכו עלי" - יש מחלוקת תנאים אם נערך או לא.
דף לח עמוד א * תנא דבי חזקיה: עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין (ולכן "עין תחת עין" זה לא כפשוטו, בגלל חשש שגם ימות בנוסף לעקירת העין). * האונס/מפתה נערה שנתארסה ונתגרשה - רבי יוסי הגלילי: אין לה קנס, רבי עקיבא שבמשנה: יש לה קנס וקנסה לעצמה, רבי עקיבא שבברייתא: יש לה קנה וקנסה לאביה. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * האב זכאי בכסף קידושי בתו הנערה, ואף אם נתארסה ונתגרשה כשחוזרת ומתקדשת בתוך ימי נערותיה כסף קידושיה לאביה. דף לח עמוד ב * המטבע שהאונס משלם הוא שקלים, וסכום השקלים שמחויב המפתה הוא חמישים - רבי עקיבא לומד זאת (בסוף העמוד הקודם) מגזירה שוה, ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק 'כסף ישקל כמהר הבתולות'. * לאביי פשוט הדין שאם מתה הנערה פטור האונס (שאנס אותה לפני שמתה) מהקנס, אך רבא (אליבא דמר בר רב אשי בעמוד הבא) מסתפק בכך (ואילו רבא בלישנא הראשונה חולק על כך).
דף לט עמוד א * אין בין נערות לבגרות אלא ששה חודשים. * בא עליה (האונס/המפתה) ונשאת קודם שעמד בדין - הקנס שייך לעצמה ולא לאביה [ורבא מסתפק מה הדין אם רק נתארסה קודם שעמד בדין]. * המפתה משלם תשלומי בושת, פגם וקנס, והאונס משלם גם תשלומי צער. (והגמרא מבררת על איזה צער מדובר). דף לט עמוד ב * המפתה משלם תשלומי קנס רק אם לא מעוניין לשאת אותה לאשה. * אונס/מפתה - בין היא ובין אביה יכולים לעכב אותו מלכונסה. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * אם מת האנס לאחר שכנסה (או שגירשה לאחר שהיא רצתה גט) - נחלקו התנאים אם זכאית לכתובה.
דף מ עמוד א * "עשה דוחה לא תעשה" - דין זה הוא רק כאשר אין בידו להיפטר מקיום העשה. * רבי אלעזר סובר כדעת רבו רבי עקיבא, שנערה שנתארסה ונתגרשה, יש לה קנס וקנסה לעצמה. (וכך פסק רב). דף מ עמוד ב * האונס משלם תשלומי בושת ופגם בנוסף לחמישים סלעים שמשלם עבור הקנס (ובגמרא מובאים שני מקורות להוכיח שתשלומים אלו לא כלולים כבר בחמישים סלעים). * הגמרא מבררת את המקור לכך שתשלומי בושת ופגם (בנוסף לקנס) ניתנים לאבי הנערה ולא לנערה. * לדעת רבי מאיר: אין קנס לקטנה, וחכמים חולקים. * הבוגרת - אין אביה יכול למוכרה לאמה, וכן אם נאנסה או נתפתתה אינו משלם את הקנס. * המוציא שם רע על הקטנה - פטור.
דף מא עמוד א * מי שמודה מעצמו שפיתה אשה - נחלקו התנאים אם משלם בושת ופגם (כי בכך מוציא עליה לעז שזינתה), אך קנס לא משלם (כי 'מודה בקנס פטור'). * הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בענין חיוב חצי נזק בשור תם שהזיק, האם הוא בגדר קנס או ממון (ולאחר מכן מביאה ארבעה נסיונות להוכיח שזה בגדר ממון, ושלוש ההוכחות הראשונות נדחות). דף מא עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה ש'פלגא ניזקא - קנסא'. * מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך". * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בדיני אונס ומפתה.
דף מב עמוד א * המפתה משלם בושת ופגם וקנס, והאונס משלם גם תשלומי צער - התשלומים ניתנים לאביה, אך כאשר עמדה בדין אך לא הספיקה לגבות אלא לאחר שמת האב או עד שבגרה - נחלקו חכמים ורבי שמעון למי ניתן התשלום. (והמשנה באה לחדש לנו מחלוקת זו). * מי שכופר שחייב ממון ונשבע עליו לשקר - חייב קרבן שבועה, אך לא כאשר כופר שחייב קנס. * לדעת רבי שמעון: כפירה על קנס של אונס ומפתה אינה כפירת ממון להתחייב עליה קרבן שבועה. (ואם כבר חויב בבית דין לשלם על כך על פי עדים - לדעת רבה (בעמוד זה): חייב קרבן שבועה). דף מב עמוד ב * למסקנה: רבה סובר שלדעת רבי שמעון נחשב הקנס (כל סוגי הקנסות חוץ מאונס ומפתה) לאחר העמדה בדין כממון לענין שיכול להורישו לבניו אף קודם שגבה אותו בפועל, אך לא נחשב ממון לגבי קרבן שבועה. * רבה היה ראש ישיבה עשרים ושתים שנה (ונקרא 'עוקר הרים' לפי שהיה חריף), ואחריו רב יוסף היה ראש ישיבה (ונקרא 'סיני' לפי שהיה בקי) (רש"י).
דף מג עמוד א * בת שמת אביה והיא נוטלת מזונות מנכסי אביה שירשו אחיה - מעשה ידיה שעושה לאחר מיתת האב שייכים לאחיה לפי דעת רב ששת, ולפי דעת רב יוסף (ורב ושמואל) מעשה ידיה שייכים לה. * אלמנתו ובתו: לענין זלזול בכבודם - אדם חס יותר על כבוד אלמנתו, אך לענין הרוחה כלכלית - בתו עדיפה מאלמנתו, כי רוצה שבתו תרויח ממון (כדי שתוכל להינשא). דף מג עמוד ב * בבבל אין סמיכה, ולכן כאשר רבי זירא היה בבבל היה נקרא "רב" זירא, אך לאחר שעלה לארץ ישראל ונסמך נקרא "רבי" זירא. (רש"י) * שמואל היה מכונה "שקוד" בגלל שהלכה כמותו בדיני ממונות והיה שוקד על דבריו לאומרם כהלכה. (רש"י) * לדעת רבי: אשה שהתאלמנה פעמיים לא תינשא פעם שלישית (כי לדעתו יש 'חזקה' כבר בשתי פעמים). * השיא את בתו ואח"כ היא התגרשה/התאלמנה - לדעת ת"ק: הכתובה שלה, ולדעת רבי יהודה: הכתובה של אביה. (והגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה). * נחלקו האמוראים בדעת רבי יהודה מאימתי גובה את הכתובה - לדעת רב הונא: מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, ולדעת רב אסי: הכל מן הנישואין.
דף מד עמוד א * מי שקנה/קיבל שדה ובידו שני שטרות זהים על אותה שדה ואין זמנם שוה - ביטל השטר השני את הראשון ויכול הוא לגבות רק מלקוחות שקנו מהמוכר/הנותן לאחר כתיבת השטר השני. (ונחלקו האמוראים בטעם הדבר). * הגמרא הכריעה להלכה כדעת חכמים שבין עיקר הכתובה ובין תוספת הכתובה - יכולה היא לגבות אותם רק מלקוחות שלקחו מנכסי הבעל משעת הנישואין ואילך. דף מד עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שגיורת, שהורתה היתה שלא בקדושה ולידתה היתה בקדושה, וזינתה בעודה נערה ארוסה, דינה בסקילה. * יש מחלוקת אמוראים אם המוציא שם רע על היתומה פטור. * המוציא שם רע על הקטנה - פטור (מתשלום של מאה כסף וממלקות).
דף מה עמוד א * נערה המאורסה שזינתה ולבסוף בגרה - בברייתא של שילא נאמר שדינה בחנק, והגמרא מקשה מברייתא שממנה משתמע שדינה בסקילה. * נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה כנסה והוציא עליה שם רע - הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע (אם שיקר). * הגמרא מביאה שני נסיונות לתרץ את הקושיה הנ"ל, ודוחה אותן. דף מה עמוד ב * למסקנת הגמרא: נערה המאורסה שזינתה ולבסוף בגרה דינה בסקילה (וכך יש לשנות בברייתא של שילא). * נערה המאורסה שזינתה - סוקלין אותה על פתח בית אביה, אין לה פתח בית האב - סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא שזינתה בה, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותה על פתח בית דין. * העובד עבודת כוכבים - סוקלין אותו על שער שעבד בו, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותו על פתח בית דין. * "המוציא שם רע - לוקה ונותן מאה סלע, רבי יהודה אומר: ללקות לוקה מכל מקום מאה סלע בעל נותן לא בעל אינו נותן" - בגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את המחלוקת שבברייתא.
דף מו עמוד א * האמוראים נחלקו מה המקור לאזהרה למוציא שם רע. * אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. * לדעת רבי יהודה: המוציא שם רע אינו חייב מלקות ועונש ממון עד שישכור עדים שיעידו שקר באשתו שזינתה, ולדעת חכמים מספיק שרק יאמר להם לבוא ולהעיד. * אין דין מוציא שם רע ביבם המוציא שם רע על אשת אחיו שהתייבמה לו. * מוציא שם רע על אשתו ללא שבעל - חכמים ורבי אליעזר בן יעקב נחלקו האם נענש במלקות ומאה כסף. דף מו עמוד ב * המשנה מפרטת את זכויות האב בבתו (קידושיה, מציאתה וכו'), וכן את זכויות הבעל באשתו היתירים מזכויות האב בבתו וכן את חובותיו. * האב זכאי בכסף הקידושין של בתו הקטנה או הנערה - דין זה נלמד בגמרא באריכות מהפסוק "ויצאה חנם אין כסף".
