דף ב עמוד א * מסכת כתובות, העוסקת בעיקר בדיני הכתובה, מכונה "ש"ס קטן" כיוון שכוללת בתוכה עניינים רבים. * במשנה מובאת תקנת חכמים ש"בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי". * שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלושה ימים (ולכן בתולה לא נישאת ביום ראשון). * המעוכב מחמת אונס לשאת את ארוסתו - הגמרא דנה האם חייב במזונותיה במקרי אונס שונים. דף ב עמוד ב * לדעת רבא (בלישנא הראשונה): אין אונס בגיטין (אין טענת אונס מועלת, ולכן אם נתן גט לאשתו על מנת שאם לא יבוא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי). * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבא, ומסקנת הגמרא לבסוף היא שדברי רבא נאמרו מסברא של עצמו ("משום צנועות ומשום פרוצות").
דף ג עמוד א * "כל דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש". * לדעת רבא (בלישנא השניה): יש אונס בגיטין (טענת אונס מועילה, ולכן אם נתן גט לאשתו על מנת שאם לא יבוא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא - הגט מבוטל). * במקום בו בתי דינין קבועים כל יום (כמו קודם תקנת עזרא) - אשה נשאת בכל יום (במקרה שטרח ושקד והכין את הסעודה כראוי). דף ג עמוד ב * מסכנה ואילך (שגזרה המלכות הרשעה שבתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה, ויש צנועות שמוסרות עצמן למיתה כדי לא להיבעל להגמון) - נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים. * מחמת האונס מותר לכנוס אשה ביום שני (מהו 'אונס'? - לדעת רבא: שהכריזו ששר צבא בא לעיר ויקבע שם את מקומו ויחטפו אנשיו את צורכי הסעודה מאשר ימצאו, דעה נוספת: שמת אביו של חתן או אמה של כלה).
דף ד עמוד א * כלה שנמצאת באבל - אין אוסרין עליה תכשיטיה (בגלל האבלות), כדי שלא תתגנה על בעלה. (ע"פ רש"י) * הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. * מי שפירסה אשתו נדה (בכניסתה לחופה ועדיין לא בעל) - הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. * אע"פ שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים של צינעא (שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך) נוהג. דף ד עמוד ב * כל מלאכות שאשה עושה לבעלה - נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו (שדרך קירוב וחיבה הן ובאין לידי הרגל דבר). * אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו האבלה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. * לא יבעול בעילה ראשונה לא בערב שבת ולא במוצאי שבת משום חשבונות (והגמרא בעמוד הבא מבררת את הטעם לכך).
דף ה עמוד א * חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת. * פוסקין צדקה לעניים בשבת. * משדכין על התינוקת ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. * חכמים אסרו לשאת אשה במוצאי שבת, שמא יהא טרוד וישכח שהוא שבת וישחט בשבת עוף לסעודת הנישואין. * בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בליל חמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם וגם כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים. * גדולים מעשה ידי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. דף ה עמוד ב * אם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו. * מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. * אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאיברים. * הגמרא מתלבטת באריכות אם מותר לבעול בתחלה בשבת.
דף ו עמוד א * לבעול בתחלה בשבת - יש מחלוקת האם רב התיר ושמואל אסר או להיפך. * מודה רבי שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות". * רב פסק כדעת רבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, ושמואל פסק כרבי שמעון שסובר שמותר. דף ו עמוד ב * חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. * אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין. * הכונס את הבתולה - לא יבעול בתחלה בשבת, וחכמים (=רבי שמעון) מתירין.
דף ז עמוד א * הגמרא מביאה דעות חלוקות של אמוראים אם מותר לבעול בתחלה בשבת או לא, ומכריעה להלכה שמותר, וביום טוב לדעת כולם מותר. * ברכת חתנים נאמרת שבעה ימים, למעט במקרה של נישואי אלמן עם אלמנה שנאמרת רק יום אחד. * ברכת חתנים צריכה להיות בעשרה אנשים (=במנין). * שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל האלמנות שיהא שמח עמה שלושה ימים. דף ז עמוד ב * האמוראים נחלקו מה המקור לכך ש"ברכת חתנים בעשרה" ("ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה" / "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל"). * הגמרא מכריעה להלכה (בניגוד לדעת שמואל) שהמזכה מתנה על ידי אחר לעובר שבמעי אמו - לא קנה. * נחלקו האמוראים אם יש לחתום ("בא''י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין") את ברכת האירוסין (או שיש לסיים את ברכת האירוסין ללא חתימה זו).
דף ח עמוד א * הגמרא מפרטת את נוסח הברכות שמברכים בחתונה (שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם וכו'). * בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים (זכר לחוד ונקבה לחוד) ולבסוף נברא אחד (בעל שני פרצופים). * במשך השבוע שלאחר החתונה מברכים 'שבע ברכות' רק אם באו פנים חדשות. * בברית מילה לא מברכים "שהשמחה במעונו" בגלל שיש צער לתינוק. דף ח עמוד ב * מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין, וברכת אבלים (=ברכת רחבה) בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין. * הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. * לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. * עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל. * בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן.
דף ט עמוד א * לדעת רבי אלעזר: האומר "פתח פתוח מצאתי" נאמן לאוסרה עליו אך לא להפסידה את כתובתה [דין זה הוא רק אם מדובר על אשת כהן או על פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד שקיבל אביה קידושין בעבורה]. * אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, אך ב'קינוי וסתירה' נאסרת אפילו בעד אחד שמעיד שנטמאה. דף ט עמוד ב * כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו (שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו - רש"י). * לדעת שמואל: האומר "פתח פתוח מצאתי" נאמן אף להפסידה כתובתה.
דף י עמוד א * "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" - ולכן אם טען "פתח פתוח מצאתי", נאמן להפסידה כתובתה. * לדעת ת"ק בברייתא: כתובה - הואיל ותקנת חכמים היא, לא תגבה אלא מן הזיבורית. * לדעת רשב"ג: כתובת אשה היא מן התורה (וכתובת אלמנה אינה אלא מדברי סופרים). * הגמרא מביאה שני מקרים של אנשים שבאו וטענו "פתח פתוח מצאתי", וארבעה מקרים (שלושה בעמוד הבא) של אנשים שבאו וטענו "בעלתי ולא מצאתי דם". דף י עמוד ב * אין זה דרך ארץ לזלזל בבנות ישראל. * כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה. * כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובים. * בתולה - כתובתה מאתים, ואלמנה - מנה. * הגמרא דורשת את ביאור המילה אלמנה ("על שם מנה"), ואח"כ מביאה דרשות של מילים נוספות. * תמרים - שחרית וערבית יפות, במנחה רעות, בצהרים אין כמותן, ומבטלות שלושה דברים: מחשבה רעה וחולי מעים ותחתוניות. * השותה רביעית יין - אל יורה.
דף יא עמוד א * גר קטן שאין לו אב, ואמו הביאה אותו להתגייר - שלושה דיינים יהיו בטבילתו (כדין כל טבילת גרים) והרי הוא גר על ידיהן (כי זו זכות עבורו להתגייר, ו"זכין לאדם שלא בפניו" ולכן בית דין יכולין לגייר קטן אף שאין בו דעת). * כאשר גדלו אותם גרים שנתגיירו בקטנותם על דעת בית דין (או אפילו שנתגיירו עם אביהן - רש"י) - יכולים למחות ולומר אין רצוננו להיות גרים, ומעתה דינם כגוים גמורים. דף יא עמוד ב * קטן הבא על הגדולה - נחלקו האמוראים אם דינה כ"מוכת עץ". * בסוגיה מובאות דעות שונות מה גובה הכתובה (אם בכלל) במקרה של איש שנשא אשה מוכת עץ כאשר ידע על כך מראש וכאשר לא ידע על כך מראש.
דף יב עמוד א * רבה מדייק מהברייתא/מהמשנה שאם כנס אשה בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, ורב אשי חולק וסובר שלא ניתן לדייק כך מהברייתא/מהמשנה. * ביהודה - בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה (ולכן אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה), ובגליל לא היו עושין כן, ואף ביהודה היו מקומות שלא נהגו כן. * בית דין של כוהנים היו גובים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז בכתובתה, ולא מיחו בידם חכמים. דף יב עמוד ב * אלמנה בת כהן - התקנה האחרונה היתה שכתובתה מנה (כאלמנת ישראל), ולא מאתים זוז כמו תקנה שהיתה לפני כן. * אפילו משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכוהנים עושים (לגבות לבתולה ארבע מאות זוז בכתובתה) - עושים. * מנה לי בידך והלה אומר איני יודע - נחלקו האמוראים אם חייב (כי ברי ושמא ברי עדיף) או פטור (כי אוקי ממונא בחזקת מריה).
דף יג עמוד א * "היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את" - נחלקו התנאים מי נאמן, ונחלקו האמוראים מה גובה הכתובה שהיא תובעת והוא מודה. * במשנה נאמר "ראוה מדברת עם אחד...", ונחלקו האמוראים מה הכוונה "מדברת" (נתייחדה או נבעלה). * מלקין על היחוד (מכת מרדות) ואין אוסרין על היחוד (אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא). * "מעלה עשו ביוחסין (בכהונה)" - ולכן לדעת רבי יהושע (לשיטת זעירי) החמירו חכמים לאסור אף ביחוד בעלמא. דף יג עמוד ב * הגמרא הקשתה משתי ברייתות על דעת רב אסי הסובר שאשה שרק נתייחדה עם מישהו (ואין אנו יודעים בוודאות שנבעלה) נאמנת לומר שלכשר נבעלה אף לדעת רבי יהושע. * עשרה כוהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל - הולד שתוקי (היינו שמשתיקין אותו מדין כהונה, שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה).
