דף יב עמוד א * רבה מדייק מהברייתא/מהמשנה שאם כנס אשה בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, ורב אשי חולק וסובר שלא ניתן לדייק כך מהברייתא/מהמשנה. * ביהודה - בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה (ולכן אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה), ובגליל לא היו עושין כן, ואף ביהודה היו מקומות שלא נהגו כן. * בית דין של כוהנים היו גובים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז בכתובתה, ולא מיחו בידם חכמים. דף יב עמוד ב * אלמנה בת כהן - התקנה האחרונה היתה שכתובתה מנה (כאלמנת ישראל), ולא מאתים זוז כמו תקנה שהיתה לפני כן. * אפילו משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכוהנים עושים (לגבות לבתולה ארבע מאות זוז בכתובתה) - עושים. * מנה לי בידך והלה אומר איני יודע - נחלקו האמוראים אם חייב (כי ברי ושמא ברי עדיף) או פטור (כי אוקי ממונא בחזקת מריה).
דף יג עמוד א * "היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את" - נחלקו התנאים מי נאמן, ונחלקו האמוראים מה גובה הכתובה שהיא תובעת והוא מודה. * במשנה נאמר "ראוה מדברת עם אחד...", ונחלקו האמוראים מה הכוונה "מדברת" (נתייחדה או נבעלה). * מלקין על היחוד (מכת מרדות) ואין אוסרין על היחוד (אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא). * "מעלה עשו ביוחסין (בכהונה)" - ולכן לדעת רבי יהושע (לשיטת זעירי) החמירו חכמים לאסור אף ביחוד בעלמא. דף יג עמוד ב * הגמרא הקשתה משתי ברייתות על דעת רב אסי הסובר שאשה שרק נתייחדה עם מישהו (ואין אנו יודעים בוודאות שנבעלה) נאמנת לומר שלכשר נבעלה אף לדעת רבי יהושע. * עשרה כוהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל - הולד שתוקי (היינו שמשתיקין אותו מדין כהונה, שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה).
דף יד עמוד א * העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה (=אלמנת ספק חלל) שהיא כשרה לכהונה - אך רבן גמליאל חולק על כך כי רבן יוחנן בן זכאי גזר שלא להושיב בית דין על כך. * לדעת רבן גמליאל: טענת ברי היא טענה חזקה אפילו כשיש רק ספק אחד ואילו טענת שמא היא חלשה אפילו כשיש ספק ספיקא [ורבי יהושע חולק וסובר הפוך]. דף יד עמוד ב * למסקנת הגמרא: לדעת ת"ק כל שם פסול שקוראים לאדם והוא שותק ולא מוחה - האדם פסול, כי שתיקה כהודאה. * בדעת רבי מאיר יש מחלוקת תנאים אם מכשיר 'שתוק חלל' או 'שתוק ממזר'. * השגות הראב"ד: "כל אלו שאמרו על שתוקיהן שהם פסולים, לא אמרו אלא בדורות הראשונים... אבל עכשיו השותק על המריבה הוא המשובח".
דף טו עמוד א * לדעת רבי יהושע: אם יש שני אופנים של 'רוב' כשרים - כשר אף לדעתו. * "כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי, בין לקולא בין לחומרא". (והמקור לכך הוא מהפסוק "וארב לו וקם עליו"). * ספק טומאה ברשות היחיד - טמא, ספק טומאה ברשות הרבים - טהור. * ספק נפשות להקל. דף טו עמוד ב * עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה - מצא בה תינוק מושלך: אם רוב עובדי כוכבים - עובד כוכבים, אם רוב ישראל - ישראל, מחצה על מחצה - ישראל (ובגמרא מבואר לאלו עניינים הלכתיים מדובר). * אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. * שור של ישראל שנגח לשור של כנעני - פטור, ושור של כנעני שנגח לשור של ישראל - משלם נזק שלם, וישראל לישראל - תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. (רש"י) * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין ודברים שבין הבעל לאשתו בענין סכום הכתובה.
דף טז עמוד א * "היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך" - אם אין עדים שנשא אותה כשהיא בתולה, נאמן (אף לדעת רבן גמליאל). * "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". * דברי רבי יהושע שבמשנה שלנו (שבתחילת פרק שני) מוסבים על דבריו שבפרק ראשון (והגמרא מבררת באריכות על איזו משנה בפרק ראשון). דף טז עמוד ב * לדעת רבי אבהו: ניתן לדייק מהמשנה (ולפי הלישנא השניה בגמרא: מהברייתא), שכשהבעל פורע לאשה את כתובתה, האשה תכתוב לו שובר שקיבלה כתובתה - אך רב פפא חולק. * בנישואי בתולה העבירו לפניה כוס יין של תרומה, לבשר ש"זו ראשית כתרומה ראשית".
דף יז עמוד א * כיצד מרקדין לפני הכלה? - בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. * לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (לעשות לאיש ואיש כרצונו). * רבי יהודה בר אילעאי היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. * מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. * מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. * מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. דף יז עמוד ב * הינומא - פעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה. (רש"י) * המחזיק בנכסי קטן אפילו החזיק שלוש שנים - אינה חזקה, ואפילו לאחר שגדל והמשיך המחזיק לשבת שם כמה שנים - אינה חזקה. * מחאה שלא בפניו של המחזיק בשדה - נחשבת למחאה (לענין כך שהחזקה בקרקע למשך שלוש שנים לא נחשבת חזקה כי יש מחאה).
דף יח עמוד א * המלוה את חבירו בעדים - אינו צריך לפרעו בעדים. * משיב אבידה פטור מן השבועה. * אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן. * מודה במקצת הטענה - ישבע. * חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. דף יח עמוד ב * לדעת חכמים: אדם מעיז פניו בפני בנו של בעל חובו. * כיון שהגיד העד עדותו בבית דין, שוב אינו יכול לחזור בו או לשנות דבריו ממה שאמר בתחילה. * עדים החתומים על השטר, אפילו כשחתמו על השטר שלא בפני בית דין, נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין ושוב אינם יכולים לפסול את השטר. * העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים (מחמת נפשות אך לא מחמת ממון) היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו" - הרי אלו נאמנים. * אין אדם משים את עצמו רשע בעדותו.
דף יט עמוד א * חזקה היא שאין הלוקח מחתים עדים קטנים על השטר. * לדעת רבי מאיר: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו. * רב אמר ש"האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן", ונחלקו האמוראים מי הוא "האומר" (לוה, מלוה, עדים) ומה טעמו. * אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים. * הנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו - מוציאין מזה ונותנין לזה, לדעת רבי נתן. * לדעת רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה 'שטר אמנה' בתוך ביתו. דף יט עמוד ב * לדעת רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו. * ספר שאינו מוגה - עד שלושים יום מותר להשהותו, מכאן ואילך אסור להשהותו. * עדים שאמרו "אמנה היו דברינו" - אין נאמנים, "מודעא היו דברינו" - מחלוקת אמוראים אם נאמנים, "תנאי היו דברינו" - נאמנים. * "עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי" - לדעת רב פפא: העד שאמר שהיה תנאי אינו נאמן, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: נאמן.
דף כ עמוד א * אין מזימין את העדים אלא בפניהם. * נחלקו האמוראים אם הכחשת העדים צריכה להיות דוקא בפניהם או לא. * לדעת רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. * "כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים" - נחלקו האמוראים אם זה רק בתנאי שזוכר את העדות גם בלי להסתכל בשטר או אף במקרה שרק לאחר שרואה את השטר נזכר מעצמו. דף כ עמוד ב * התלוליות הקרובות בין לעיר (עיר הסמוכה לבית הקברות) ובין לדרך (דרך בית הקברות) - אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, הרחוקות - חדשות טהורות ישנות טמאות. * עילה (=סיבה קלושה) מצאו חכמים וטיהרו את כל המקומות בארץ ישראל אף במקום שיש סיבה לחשוש בו לטומאה. * למסקנת הגמרא: עדות המוטלת על אדם להעיד - זוכר הוא את פרטי העדות אפילו לאחר יותר משישים שנה.
דף כא עמוד א * כשמקיימים השטר בבית דין והעדים עצמם באים ומעידים על כתב ידם - לדעת רבי: על כתב ידם הם מעידים, לדעת חכמים: על מנה שבשטר הם מעידים. * שמואל פסק כדעת חכמים שבמשנה ש"נאמן אדם לומר זה כתב ידי (שבשטר)", ולא כדעת רבי. * "הלכה כרבי מחבירו" (=כאשר רבי חולק על דעת יחיד הלכה כמותו). * שמואל חשש ל"בית דין טועין". דף כא עמוד ב * כל כתב הנפק שכתבו אותו בית דין (ואפילו שעדיין לא חתמו עליו) לפני שהעידו העדים על חתימת ידיהם - פסול, כי נראה כדבר שקר. * עד נעשה דיין (עד המעיד בחבירו רשאי להיות גם דיין לדון אותו) - בקיום שטרות (שהוא מדרבנן) אך לא בקידוש החודש (שהוא מהתורה).
דף כב עמוד א * לדעת שמואל: שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף (כי רצוי שלושה דיינים). * המקור לדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא מסברה. * אמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" - אינה נאמנת, אבל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. דף כב עמוד ב * "שני עדים מעידים לאשה שמת בעלה ושני עדים מעידים שהוא לא מת - הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, רבי מנחם בר יוסי אומר: תצא" (ובגמרא מבואר במה בדיוק מדובר). * לדעת רבי יוחנן: "שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא", ובגמרא מובאות שלוש דעות כיצד לבאר את דבריו. * כל מקום שהאמינה תורה עד אחד - הרי כאן שנים (=הוא נחשב לשנים). * האשה שאמרה לבעלה "גרשתני" - נאמנת, כי חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
דף כג עמוד א * בגמרא מובאות שתי דעות כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם ("שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא"). * לדעת רב המנונא: אשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת - ונחלקו האמוראים אם גם כאשר אמרה זאת שלא בפניו. * הבנות של שמואל נפלו בשבי, ובזכות זה שלמדו את ההלכה מאבא שלהן, ידעו כיצד לנהוג כדי שלא יאסרו אותן חכמים להינשא לכהן. * "עדים בצד אסתן ותאסר?!" (לא חוששים לעדים שלא נמצאים בפנינו). דף כג עמוד ב * שתי נשים שנפלו בשבי ואמרה אחת מהן "אני טמאה וחברתי טהורה" - נאמנת, "אני טהורה וחברתי טמאה" - אינה נאמנת, "אני וחברתי טמאה" - נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה, "אני וחברתי טהורה" - נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה (ובגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את האופן בו מדובר במקרים אלו). * הגמרא מבארת מדוע המשניות הביאו כמה וכמה מקרים המבוססים על העיקרון של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
