דף פ עמוד א
* רבי אליעזר סובר ש'סריס חמה' חולץ, ולגבי מה שמשמע (לכאורה) אחרת ממשנה במסכת נידה מובאים בגמרא שני תירוצים.
* אכלה חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמונה עשרה ונולדו בה סימני איילונית ולאחר מכאן הביאה שתי שערות - לדעת רב: נעשית איילונית למפרע, ולדעת שמואל: רק מכאן ולהבא (וגם אם לא הביאה שערות).
* הסימנים המוכיחים על זכר ונקבה שלא הביאו שתי שערות שהם סריס ואיילונית - אין עושים בהם מעשה לסמוך עליהם עד שיהיו בני עשרים שנה.

דף פ עמוד ב
* תינוק שנולד בחודש השמיני להריון - הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה.
* לדעת רבי ורשב"ג: העובר יכול להשתהות במעי אמו לאחר שנגמרה צורתו.
* בברייתא מפורטים מה הם סימני סריס חמה ואיילונית, והאמוראים נחלקו אם יש צורך בכל הסימנים או רק באחד מהם (ומחלוקתם היא במקרה שלא הביא שתי שערות בזקן).

דף פא עמוד א
* לדעת רב המנונא: שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה.
* סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה (למרות שהוא לא מוליד).
* אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה - לדעת ריש לקיש: מדובר בתרומה בזמן הזה (ולדעתו היא תרומה מדרבנן), ולדעת רבי יוחנן: מדובר אף בתרומה דאורייתא. (ונחלקו אם אנדרוגינוס הוא ספק איש ספק אשה ויכול להאכיל רק תרומה דרבנן או שהוא זכר ודאי ויכול להאכיל גם תרומה מדאורייתא).

דף פא עמוד ב
* דבר חשוב אינו בטל בתערובת (ונחלקו הדעות מהו דבר חשוב: כל שדרכו לימנות / את שדרכו לימנות / שישה דברים בלבד / שבעה דברים בלבד).
* חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות - נחלקו חכמים ורבי יהודה אם היא מתבטלת.

דף פב עמוד א
* לדעת רבי יהודה: מין במינו לא בטל (גם בדרבנן).
* הגמרא עוסקת ומבררת את דעתו של ריש לקיש בביאור הברייתא שבעמוד הקודם.
* כל דבר שיש לו מתירין (ונפל לתערובת) - אפילו באלף לא בטיל.
* שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו - הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין בתוך חולין נפלו [ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אם זה רק בתנאי שהחולין שבקופה הם יותר מהתרומה שבסאה].

דף פב עמוד ב
* הברייתא ב'סדר עולם' סוברת שכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ ולכן עזרא היה צריך לחזור ולקדשה בשנית, אך כשגלו בגלות טיטוס לא בטלה קדושת הארץ ולכן תרומה בזמן הזה היא מהתורה.
* רבי יוסי הוא בעל הברייתא הנקראת 'סדר עולם'.
* מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה - כשר [עד רובו].
* הגמרא מנסה להוכיח מהמשנה (שבדף הקודם) שרבי יוסי ורבי שמעון סוברים שאנדרוגינוס דינו כזכר ודאי (כדעת רבי יוחנן) ולא כספק זכר (כדעת ריש לקיש).

דף פג עמוד א
* לדעת רב: הלכה כרבי יוסי שבברייתא הסובר שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה הוא.
* לדעת שמואל ולדעת "אמרי בי רב" משמו של רב (ע"פ רש"י): הלכה כרבי יוסי שבמשנה (בדף פא ע"א) הסובר שאנדרוגינוס הוא זכר ודאי ומאכיל את אשתו בתרומה.
* לדעת "אמרי בי רב" משמו של רב: הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה, ולדעת שמואל: הלכה כרבי יוסי בקושי ובקידוש. (והגמרא מבארת את המקרים הללו, וכן מבארת אם רב ושמואל חולקים ובמה).

דף פג עמוד ב
* לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו לא אסרו בכלאיים.
* לדעת רבי יהודה (שבמשנה): טומטום הוא סריס חמה ודאי, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה (שבברייתא): טומטום הוא ספק סריס חמה.
* נחלקו התנאים אם חייבים על אנדרוגינוס "משני מקומות".
* לדעת רב חסדא: לא לכל דבר אמר רבי אליעזר שאנדרוגינוס נחשב לזכר (ולכן אם הקדיש בהמה אנדרוגינוס, לא חל עליה קדושת הגוף להיקרב על גבי המזבח).

דף פד עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת אפשרויות שונות: נשים שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, נשים שמותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, נשים שמותרות לאלו ולאלו, נשים שאסורות לאלו ולאלו.
* אשה שהיא 'שנייה' לבעל (=אסורה לבעל מדרבנן) ולא שנייה ליבם - אסורה לבעל ומותרת ליבם, שנייה ליבם ולא שנייה לבעל - אסורה ליבם ומותרת לבעל, שנייה לזה ולזה - אסורה לזה ולזה.
* הגמרא מבררת מדוע נאמר במשנה: "כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול", ולא נאמר: "כהן הדיוט שקידש את הבתולה...".

דף פד עמוד ב
* המשנה לא פירטה את כל הנשים שמתקיימות בהם ארבע האפשרויות שהוזכרו לעיל (אלא 'תנא ושייר').
* לא הוזהרו כוהנות כשרות להינשא לפסולים (לפסולי כהונה המחללים אותה מכהונתה וכן עושים את בניהם חללים).
* השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.

דף פה עמוד א
* אשה האסורה על בעלה מדרבנן - לא זכאית לכתובה ממנו, וגם לא מהיבם (אם ימות בעלה ותתייבם), ואף אם אינה אסורה על היבם כלל.
* אלמנה הנשואה לכהן גדול, וגרושה או חלוצה הנשואה לכהן הדיוט - לא זכאית למזונות (גם אם הלך הבעל למדינת הים והיא לוותה ואכלה), ורק אם מת הבעל ולא גירש אותה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה.

דף פה עמוד ב
* אלמנה הנשואה לכהן גדול, יש לה כתובה; אשה האסורה על בעלה מדרבנן, אין לה כתובה - ונחלקו (בברייתא) רבי שמעון בן אלעזר ורבי בטעם הדבר.
* הגמרא מביאה חמש דעות של אמוראים לבאר מהו החילוק הלכה למעשה בין הטעם של רבי שמעון בן אלעזר לטעם של רבי.
* האשה רוצה להינשא יותר מן האיש (רש"י).

דף פו עמוד א
* לדעת רבי מאיר: מעשר ראשון אסור באכילה לזרים (=לישראל).
* רבי אלעזר בן עזריה מתיר לתת מעשר ראשון לכוהנים, ורבי מאיר חולק.
* זר האוכל תרומה במזיד - חייב מיתה, וזר האוכל תרומה בשוגג - חייב חומש.
* לדעת רבי יוסי: האוכל טבל שלא הורם ממנו אחת מהמתנות (ואפילו רק מעשר עני לא הורם ממנו) - חייב מיתה.
* בת ישראל הנשואה ללוי - יכולה לתת רשות לתרום תרומת מעשר ממעשר ראשון של בעלה.

דף פו עמוד ב
* רבי עקיבא אוסר לתת מעשר ראשון לכוהנים, ורבי אלעזר בן עזריה מתיר.
* עזרא קנס את הלוים שלא יקבלו מעשר ראשון בגלל שהם לא עלו איתו מבבל לארץ ישראל (ונחלקו האמוראים אם יש לתת את המעשר הראשון לעניים או לכוהנים).
* בתחילה לא היו מעמידים שוטרים (הכופים את העם לציית לדברי הבית דין - רמב"ם) אלא מן הלוים, עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל.

דף פז עמוד א
* אשה שהותרה בתרומה מחמת זרע שיש לה מכהן, ושוב נאסרה בה (כגון משום נישואין לזר), ושוב נסתלקה סיבת האיסור (כגון שמת הזר), חוזרת להיות מותרת בתרומה - הגמרא מבררת את המקור לדין זה.
* "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה" - כשהיא חוזרת לבית אביה, חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק [בגמרא מובאות חמש דעות של אמוראים למקור לדין זה].
* בת כהן שנישאה לישראל והתאלמנה וכעת היא שומרת יבם או מעוברת - אינה חוזרת לאכול תרומה בבית אביה.

דף פז עמוד ב
* אשה שהתאלמנה ויש לה בן פטורה מן היבום, ואף אם מת הבן לאחר מכן פטורה מן היבום בגלל ש"דרכיה דרכי נועם" (כי אם נישאת למישהו אחר ואחר כך מת בנה, הרי שאם כעת תחויב בחליצה הרי היא מתגנה על בעלה).
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק באשת איש שנישאה בטעות לאחר.
* אשה שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד ואמר לה שמת בעלה - מותרת להינשא לאחר (ואפילו עד מפי עד נאמן וכן אשה מפי אשה וכו'). (והגמרא מבררת את המקור לכך).

דף פח עמוד א
* "מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה" - ולכן: עד אחד נאמן להעיד לאשה שהלך בעלה למדינת הים, שבעלה מת, כי היא תדייק ותברר היטב שבעלה אכן מת לפני שתינשא למישהו אחר.
* לדעת רב: מה שנאמר במשנה שתצא משני הבעלים, זה רק במקרה שניסת בעדות של עד אחד, אבל אם ניסת על פי שני עדים לא תצא, והגמרא מבררת את פירוש דברי רב וכוונתו.
* "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.

דף פח עמוד ב
* שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה - הרי זו לא תנשא, ואם ניסת לא תצא, ולדעת רבי מנחם ברבי יוסי: אם באו עדים ואח"כ ניסת - תצא.
* אשה ששני עדים העידו שבעלה מת והלכה ונישאת למישהו אחר, והתברר שהיתה טעות - מותרת לחזור לבעלה הראשון (כי נחשבת לאנוסה).
* לדעת שמואל: מה שנאמר במשנה שתצא משני הבעלים, זה רק במקרה שהיא לא מכחישה את האדם שבא לפנינו בטענה שהוא בעלה הראשון, אבל אם היא מכחישה אותו לא תצא מבעלה השני, והגמרא מבררת את פירוש דברי שמואל וכוונתו.
* כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים.
* לדעת רבי יוסי בן כיפר: אסור להחזיר את גרושתו שנישאת למישהו אחר ומת או גירשה, אך מותר להחזיר את גרושתו שרק התארסה למישהו אחר ומת או גירשה.

דף פט עמוד א
* חכמים תיקנו כתובה לאשה - כדי שלא תהא קלה בעיני הבעל להוציאה (=לגרש אותה).
* "תנאי כתובה ככתובה דמי".
* אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם - בשוגג תרומתו תרומה, במזיד לא עשה ולא כלום [לדעת רב חסדא: כאילו לא הפריש כלל, לדעת רב נתן ברבי אושעיא: מה שהפריש נחשב לתרומה אך כל שאר הפירות דינם עדיין כטבל].
* התורם משאין נקוב על נקוב - תרומה, ויחזור ויתרום.

דף פט עמוד ב
* התורם מן הנקוב על שאין נקוב - תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר.
* התורם מן הרעה על היפה - תרומתו תרומה.
* הגמרא מתקשה ודנה בדעת רב חסדא הנ"ל כיצד בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה.
* הפקר בית דין - הפקר. (רבי יצחק ורבי אלעזר נחלקו מה המקור לכך).
* אי זהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין. קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה.

דף צ עמוד א
* הגמרא מביאה סדרת הוכחות (בעמוד זה ובעמוד הבא) לשיטת רב חסדא להוכיח שיש כח ביד חכמים לעקור דין תורה, והגמרא דוחה את ההוכחות.
* דם (קרבן) שנטמא וזרקו: בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה.
* במקרה של "שב ואל תעשה" - ודאי שיש כוח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה.

דף צ עמוד ב
* לנביא יש אפשרות לעקור דבר מן התורה לפרק זמן מצומצם (כגון אליהו בהר הכרמל).
* "מאן דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש" - ולכן יש לחכמים אפשרות להפקיע קידושין.
* במקום שיש צורך לגדור את הציבור לפי מאיסורים - חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה (גם ב"קום עשה").
* הטעם לכך שמציאת אשה היא לבעלה הוא כדי שלא תהא לו איבה כלפיה.
* הטעם לכך שמעשה ידיה של אשה הוא לבעלה הוא משום שהיא מקבלת ממנו מזונות.
* הטעם לכך שבעל מיפר נדריה אשתו הוא כדי שלא תתגנה עליו.

דף צא עמוד א
* לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות - לא נאסרה במעשר ראשון (שלא כמו בת כהן שבמקרה כזה נפסלת מתרומה).
* נחלקו האמוראים בביאור מחלוקת רבי יוסי רבי אלעזר ורבי שמעון שבתחילת הפרק.
* אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שני עדים ואמרו לה שמת בעלה ונשאת לאחר ואח"כ התברר שבעלה חי - רב פסק שמותרת לחזור לו, ורב ששת סבר שכולם מסכימים בכך ואין חולק בדבר.

דף צא עמוד ב
* הגמרא מביאה שש קושיות על דעתו של רב ששת (הסובר שאומרים "מאי הוה לה למיעבד" ואין קונסים אשה על זנותה בשוגג).
* הגמרא מתרצת את כל הקושיות הללו ורב פפא רצה לסמוך על כך להלכה (ולא לאסור אשה שבעלה חזר לאחר שנישאה על פי שני עדים), אך רב הונא בריה דרב יהושע סבר שאלו תירוצים דחוקים ואין לסמוך עליהם להלכה למעשה.