דף כב עמוד א * מובאת ברייתא של רבי חייא ובה שש 'שניות' נוספות (שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו, רביעי שבחמיו ושבחמותו). * לא גזרו 'שניות' בגרים. * לדעת רב נחמן: גרים אחים מן האם - לא יעידו (ביחד עדות לאחרים) ואם העידו עדותן עדות (ולדעת אמימר: מעידין לכתחילה), גרים אחים מן האב - מעידים לכתחילה. * גם ממזר חייב בייבום/חליצה של אשת אחיו שמת. דף כב עמוד ב * ממזר - יורש את אחיו שמת ללא בנים, וממזר שמת - אם אחיו הוא כהן, הוא חייב להיטמא לו. * אשה שיש לבעלה בן ממזר - פטורה מייבום וחליצה. * בן ממזר שהכה את אביו שעשה תשובה - חייב. * "מעוות לא יוכל לתקון" - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. * הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - לדעת חכמים: חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף כג עמוד א * הגמרא דנה בדעתו של רבי יוסי ברבי יהודה הממעט מ"בת אשת אביך" שאחותו שנולדה משפחה ועובדת כוכבים אינה אסורה עליו משום אחותו, ואח"כ מבררת מהיכן חכמים לומדים דין זה. * לשפחה אין יחוס, אך לעובדת כוכבים יש יחוס (היינו: מתייחסת על שם אביה). * שפחה חייבת במצוות שהאשה חייבת בהן. * בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך. * רבי שמעון 'דריש טעמא דקרא'. דף כג עמוד ב * יש מחלוקת אם קידושין שאינם מסורים לביאה נחשבים לקידושין או לא. (והגמרא מבארת שלא ניתן לדייק מהמשנה שנחשבים לקידושין). * אסור לפגוע (=לקדש) באחות זקוקתו. * אסור לפגוע באיסור יבמה לשוק (-אסור לאדם מן השוק לקדש אשה שממתינה ליבום או חליצה, ורשאי לקדשה רק לאחר שתחלוץ).
דף כד עמוד א * לכהן אסור מהתורה להתחתן עם גרושה, ואסור מדרבנן להתחתן עם חלוצה. * אם יש לאח שמת כמה אחים - מצוה שהאח הגדול ייבם. * אילונית אינה צריכה להתייבם. * אם היה המת סריס - לא מייבמים את אלמנתו. * "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" - למרות שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, בפסוק זה מקרא כן יוצא מידי פשוטו (והפסוק בא ללמד שהיבם יקום על שם אחיו לנחול נחלתו). * הגמרא מבררת ודוחה אפשרויות שונות בביאור הפסוק הנ"ל. דף כד עמוד ב * במשנה נאמר שמי שטוענים עליו דברי לעז מאשת איש, ובית דין הוציאו את האשה מבעלה בגלל הלעז - אסור לו להתחתן איתה, ואם התחתן - יוציא. * לדעת רבי נחמיה: מי שמתגייר לשם מטרה מסוימת (כגון: בשביל להתחתן, בשביל להתעשר, מפחד מסויים) - אינו גר. * רב חידש שהדין שבמשנה הוא רק אם יש עדים שזינתה עמו, והגמרא דנה בדבריו.
דף כה עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה שמוציאים אשה מבעלה אפילו בקול בעלמא (שזינתה) אם הקול לא פסק, ואם הקול פסק אינה יוצאת אלא בעדים. * המוציא את אשתו בגלל שם רע שיצא עליה או משום שנדרה - אינו רשאי להחזירה, והגמרא מבררת מה הדין אם עבר והחזירה. * המביא גט לאשה מבעלה בארץ ישראל - רשאי לשאת אותה, בניגוד למביא גט לאשה מבעלה שבחוץ לארץ (ואמר בפני נכתב ובפני נחתם). * לדעת רב יוסף: האומר "פלוני רבעני לאונסי" - עדותו כשרה (ומצטרף עם עד נוסף), האומר "פלוני רבעני לרצוני" - עדותו פסולה (כי הוא רשע ואין עדות רשע מתקבלת). דף כה עמוד ב * לדעת רב מנשה: גזלן דדבריהם (מדרבנן) - כשר לעדות אשה, גזלן דדברי תורה - פסול לעדות אשה. * אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. * יחיד מומחה שהתיר את האשה לבעלה על ידי שהיפר לה את נדרה שנדרה הנאה מבעלה, ואחר כך מת בעלה או גירשה - רשאי לשאת אותה. * המשנה בעמוד זה סוברת שמיאון צריך להתבצע בפני שלושה דיינים (ולא כמי שסובר שצריך להתבצע בפני שני דיינים). * חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, לא רשאי לשאת אותה לאשה, ואם עבר על כך ונשא אותה לאשה - נחלקו האמוראים אם צריך לגרש אותה.
דף כו עמוד א * במשנה נאמר: "וכולם (המקרים השנויים במשניות הקודמות) שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם", ובברייתא נאמר "אפילו נתגרשו" - והגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את דברי המשנה עם הברייתא. * לשיטת רבי: "בתרי זימני הויא חזקה". * נשים מצויות אצל נשים, בניגוד לגברים שלא מצויים אצל גברים. * הבן בוש הוא מאביו ואימתו עליו. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין "ארבעה אחים - שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות". דף כו עמוד ב * שלש אחיות יבמות שנפלו (זו אחר זו) לפני שני אחין יבמין - לדעת רב: זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהם. לדעת שמואל (אפשרות א'): זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה מאחד מהם. לדעת שמואל (אפשרות ב'): אחד חולץ לכולן.
דף כז עמוד א * לדעת שמואל: חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות, לצרות - נפטרו אחיות; חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרה, לצרה - נפטרה בעלת הגט; חלץ לבעלת המאמר - לא נפטרה צרה, לצרה - נפטרה בעלת מאמר. (ובגמרא מובאות שתי דעות בביאור הדין הראשון של שמואל). * אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. * מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. דף כז עמוד ב * אחיו שמת ולו שתי נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו - אין עדיפות למי מבין שתי הנשים יחלוץ. * לדעת רב: שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד - חלץ לראשונה הותרה, חלץ לשנייה הותרה, מתה ראשונה מותר בשנייה, ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה. * לדעת רבי יוחנן: שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד - מתה ראשונה אסור בשנייה. (הגמרא מקשה על דעתו מהמשנה הראשונה בפרק, ותגובת רבי יוחנן היא: "אחיות איני יודע מי שנאן").
דף כח עמוד א * הגמרא מקשה (מהמשנה בתחילת הפרק) על דעתו של רבי יוחנן (הסובר שבהותרה ונאסרה וחזרה והותרה חוזרת להיתירה הראשון), ומתרצת. * "ארבעה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו" - יש שלוש דעות מה שיטת בית שמאי ובית הלל: רבי אליעזר - לדעת בית שמאי יקיימו, ולדעת בית הלל יוציאו. רבי שמעון - לדעת כולם יקיימו. אבא שאול - לדעת בית שמאי יוציאו, ולדעת בית הלל יקיימו. דף כח עמוד ב * לדעת רב ורבי חייא: בכל חמש עשרה עריות (המוזכרות במשנה הראשונה במסכת) אפשר להן להיות שתי אחיות נופלות לשני אחין והאחת אסורה על זה משום אחת מכל העריות הללו ומותרת לזה והשניה אסורה על זה משום אותו שם ערוה עצמו ומותרת לזה ומתוך כך נמצאו שתי האחיות מתייבמות ולא פגעו באחות זקוקה. (ונחלקו רב יהודה, אביי ורב ספרא, בפירוש דבריהם). * שלושה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה - הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ורבי שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום (ובברייתא מובא המקור לשיטתו).
דף כט עמוד א * שלושה אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ומת אחד מהם ועשה בה האח השלישי 'מאמר' ואח"כ מת גם האח השני - לדעת בית הלל: מוציא את הראשונה בגט ובחליצה ואת השניה בחליצה, "וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו". * לדעת רבי אלעזר: בית שמאי (החולקים על בית הלל במקרה הנ"ל ואמרו: "אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה") סוברים ש'מאמר' לא קונה קנין גמור אלא קונה רק לדחות את הצרה. דף כט עמוד ב * הגמרא מתלבטת אם 'מאמר' לדעת בית שמאי נישואין עושה או אירוסין עושה. * אשתו ארוסה - לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה. * נערה המאורסה - אביה ובעלה ביחד מפירים נדריה. * כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת.
דף ל עמוד א * רב נחמן מדייק מהמשנה הראשונה בעמוד זה ש"אין זיקה ואפילו באח אחד". * המשנה השנייה בעמוד זה מיותרת לכאורה (נובעת ממילא מהמשנה הראשונה) ובגמרא מבואר מדוע בכל זאת נשנתה. * לדעת רב: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" - אסורה (גם אם בהמשך חוזרת ונראית ליבום), והגמרא מבארת מה החידוש בדין זה לעומת המשנה השלישית שבעמוד זה. * רב אשי מדייק מהמשנה הרביעית בעמוד זה ש"יש זיקה אפילו בנשי אחים". דף ל עמוד ב * חמש עשרה עריות (המוזכרות במשנה הראשונה במסכת) - אם היה בהן קדושין או גרושין בספק, הצרות צריכות חליצה (אך לא מתייבמות). * דוגמא לספק קדושין: זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, והגמרא דנה באריכות בדף הקרוב האם זו יכולה להיות דוגמא גם לספק גרושין.
דף לא עמוד א * הגמרא מקשה על דעתו של רבה (שאמר בעמוד הקודם: "אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק"). * נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו ומתו ואין ידוע איזה מהם מת ראשון - צרתה חולצת ולא מתייבמת. * שוטה שמכר נכסים ונחלקו העדים אם מכר את הנכסים כשהוא שוטה או כשהוא בריא - מעמידים את הנכסים בחזקתם. דף לא עמוד ב * לאחר שהגמרא (בעמוד הקודם) דחתה את הסברו של רבה (לטעם שלא נכתב במשנה שבדף הקודם בספק גירושין האופן שנפל הגט לערוה ספק קרוב לו ספק קרוב לה שצרתה חולצת ולא מתייבמת), מביאה הגמרא את הסברו של אביי ודוחה אותו ומביאה את הסברו של רבא. * בגט ובשטר מכירת עבד תיקנו חכמים לכתוב את התאריך, אך בשטר קידושין לא. (והגמרא מבארת את הטעם לכך). * "מפיהם ולא מפי כתבם" - אסור לעדים להעיד בהתבסס על משהו כתוב אלא רק בהתבסס על מה שראו וזוכרים. * שתי יבמות הבאות מבית אחד - רק אחת מהן מתייבמת או חולצת.
דף לב עמוד א * "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". (=אם חלץ, לא יוכל אחר כך ליבם אותה). * שני אחים נשואים שתי אחיות ומת אחד מהן ובא האח החי על אשת אחיו שנפטר - לדעת רבי יוסי: חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה, ולדעת רבי שמעון: חייב רק משום איסור אחד (האיסור הראשון שחל). * עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - לדעת ת"ק: נידון בחמורה, לדעת רבי יוסי: נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו. דף לב עמוד ב * לדעת רבי אבהו: רבי יוסי מודה שב"איסור מוסיף" איסור חל על איסור. (ורבא חולק על כך לפי רש"י). * זר ששימש במקדש בשבת, בעל מום ששימש במקדש בטומאה, זר שאכל בשר חטאת העוף שנמלקה - בכל המקרים הללו, לדעת רבי חייא חייב שתים ולדעת בר קפרא חייב אחת.
דף לג עמוד א * מובאות שלוש אפשרויות לביאור המחלוקת של רבי חייא ובר קפרא שבעמוד הקודם. * כהן בעל מום רשאי לאכול מן הקדשים, בניגוד לכהן טמא. דף לג עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על בר קפרא שאמר בדעת רבי שמעון שאף באיסור בת אחת אין איסור חל על איסור וחייב רק אחת. * "זר ששימש בשבת" - איזה חילול שבת עשה (שהרי שחיטה בזר מותרת, וקבלת והולכת הדם זה רק איסור טלטול מדרבנן)? (1) מדובר על שחיטת פרו של כהן גדול וכדעה הסוברת שזה פסול בזר. (2) הקטרה. * שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו הנשים בטעות - הרי אלו חייבין משום אשת איש, ואם היו אחים משום אשת אח, ואם היו אחיות משום 'אשה אל אחותה', ואם היו נדות משום נדה.
