דף קז עמוד א * פרק שלושה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני נישואי קטנה ומיאונה. * במשנה מובאות חמש מחלוקות בין ב"ש לב"ה בנוגע לדין מיאון. * אין בנות ישראל הפקר. * בגמרא מובאות ארבע דעות לטעם של ב"ש שסוברים שתיקנו מיאון רק לארוסה ולא לנשואה. דף קז עמוד ב * לדעת ב"ה יכולה למאן גם ביבם (ולא רק בבעל), ונחלקו האמוראים אם ממאנת רק למאמרו או גם לזיקתו. * כאשר יש לבעלה המת כמה אחים והקטנה מיאנה באחד מהם - לדעת רב: אסורה להתייבם גם לאחים, לדעת שמואל: מותרת להתייבם לאחים ואסורה לו, לדעת רב אסי: מותרת אפילו לו (אם יש לו אח), לדעת רבי אושעיא: מותרת אפילו לו (גם אם אין לו אח). * לדעת ב"ש: המיאון צריך להיות בפני שלושה דיינים מומחים, ולדעת ב"ה: גם אם אינם מומחים, ולדעת תנאים אחרים: המיאון כשר אפילו בשני דיינים, וכך פסק רב נחמן.
דף קח עמוד א * נוסח גט מיאון: "ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא". * אמרה "אי אפשי בפלוני בעלי" או שאמרה "אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי" - הרי זה מיאון. (והברייתא מפרטת דוגמאות נוספות). * לא מיאנה בבעלה/בארוסה אלא עמדה ונתקדשה/נישאת לאחר - הרי שמעשה זה נחשב למיאון (לדעת ריב"ב [וכך פסק שמואל], אך חכמים חולקים). * לדעת רבי אליעזר: בנישואי קטנה מדרבנן לא חל בהם שום קנין אישות ולכן אין בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' (ורבי יהושע חולק), אך אם רוצה לצאת ממנו צריכה מיאון. דף קח עמוד ב * מיאון שלו מבטל גט שלו (היינו: אם גירשה ואח"כ החזירה ומיאנה בו - לא נחשבת יותר לגרושתו). * קטנה שיצאה מבעלה הראשון בגט ומבעלה השני במיאון - יש מחלוקת אם המיאון של השני מבטל את הגט של הראשון ולא נחשבת לגרושתו (על ידי שמגלה שהקידושין הקודמים היו מעשה קטנה שאינו כלום) או לא. (וכך מיישב רבי אלעזר את הסתירה במשנה בין הרישא לסיפא). * קטנה שיצאה מבעלה הראשון בגט ומבעלה השני במיאון - נחלקו הלישנות בגמרא בדעת רב (האוסרה על בעלה הראשון) אם היא מותרת לאחיו של בעלה הראשון.
דף קט עמוד א * המגרש את האשה והחזירה ואח"כ מת - לדעת חכמים: מותרת ליבם (ולא נחשבת לגרושת אחיו), ורבי אלעזר חולק (ובגמרא מובאות ארבע דעות בביאור שיטתו, ואח"כ הגמרא מתלבטת מה הוא סובר לגבי צרתה). * לעולם ידבק אדם בשלושה דברים ויתרחק משלושה דברים: ידבק בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, ויתרחק מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות. דף קט עמוד ב * הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן. * רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, מכיון שקשים גרים לישראל כספחת בעור (רש"י: כי הם לא בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן). * "רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה", והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור מימרה זו. * לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. * הגמרא מתלבטת בביאור טעמו של רבן גמליאל (המובא בסוף המשנה בעמוד הקודם).
דף קי עמוד א * לדעת שמואל: כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ורב חולק על כך. * חכמים יכולים להפקיע קידושין במקרים מסויימים, כי כל מי שמקדש אשה תולה בדעת חכמים הוא ("כדת משה וישראל"). * שמואל ורבי אלעזר פסקו שהלכה כרבי אליעזר שאמר שמלמדים את הקטנה למאן בבעלה כאשר אחותה הגדולה נפלה לפניו ליבום. * חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן הקטן - החליצה פסולה. דף קי עמוד ב * לאחר כמה נסיונות הגמרא דחתה לבסוף את דברי רבה שסבר ש"חרשת מעיקרא" יוצאת בחליצה ברמיזה כמו שנכנסה לבעלה ברמיזה. * היה נשוי לקטנה ולחרשת ומת - אחיו החי (היבם) כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא גם כאשר אחיו שמת היה חרש, או שבמקרה שהיה חרש הדין הוא שביאת החרשת תפטור את הקטנה).
דף קיא עמוד א * רב ששת הוכיח מברייתא כדברי רב חסדא בביאור שיטת רב ש"חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה". * לדעת רבי נחמיה: ביאה פסולה (ביאה הנעשית במקרה שהייבום אסור) פוטרת מחליצה. דף קיא עמוד ב * מי שהיה נשוי לגדולה וקטנה ומת, אם בא היבם (אחיו) על הקטנה ואח"כ על הגדולה, פסל את הקטנה, אך לדעת רבי אלעזר (וכך פסקו בגמרא) מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכך יוכל לקיים את הגדולה. * קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים לדעת רבי מאיר, אך הדעה במשנה חולקת עליו ומתירה ליבם קטן וקטנה להתייבם. * לדעת רבי מאיר: עד שלושים יום אדם מעמיד על עצמו מלבוא על אשה שלקח.
דף קיב עמוד א * יבמה שאמרה בתוך שלושים יום (מאז שכנס אותה היבם) "לא נבעלתי" - בין שהוא אומר "בעלתי" בין שהוא אומר "לא בעלתי", כופין אותו שיחלוץ לה. * לאחר שלושים יום משכנס היבם את היבמה - אם הוא אומר "בעלתי" והיא אומרת "לא נבעלתי", אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי, צריך גט וחליצה. * כנס היבם את היבמה - צרתה מותרת, גם אם לאחר זמן אמרה היבמה שלא בא עליה. * אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי ולכן נאסרתי עליך - תביא ראיה לדבריה (מחשש שמא נתנה עיניה באחר). * אשה שנדרה שלא תיבעל ליהודים - בעלה יפר את כוחו של הנדר כלפיו ומשמשתו (ונחלקו האמוראים אם נאסרה ליבם [אם בעלה ימות] מפני נדר זה). דף קיב עמוד ב * פרק ארבעה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בנישואי חרש או חרשת לעניין גט וייבום. * חרש/חרשת - מדין תורה הנישואין שלהם לא חלים, אך חכמים תיקנו שיכולים להינשא (ונישואיהם חלים רק מדרבנן). * שוטה או קטן - מדין תורה הנישואין שלהם לא חלים, וגם חכמים לא תיקנו להם נישואין. * "אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בתוך קופה) אחת" - ולכן לא תיקנו חכמים נישואין לשוטה. * חכמים תיקנו לקטנה יתומה שמשיאים אותה אמה ואחיה.
דף קיג עמוד א * קטנה שהשיאתה אמה לכהן - אוכלת בתרומה ויש לה כתובה, חרשת שנישאת לכהן כשגדלה - לא אוכלת בתרומה ואין לה כתובה. (והגמרא מבארת את טעמי ההבדל בדינים אלו). * "יותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא" (ולכן חכמים לא ראו צורך לתקן כתובה לפקחת הנשואה לחרש). * אשת חרש - יש שתי מסורות בדעת שמואל אם הבא עליה חייב אשם תלוי. דף קיג עמוד ב * שוטה הנשואה לפיקח (ויודעת לשמור על גיטה אך אינה יודעת לשמור עצמה) - מדין תורה ניתן לגרש אותה, אך חכמים תיקנו שלא ניתן לגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. * לדעת רבי יוחנן בן נורי: חרש לא יכול לגרש, וחרשת לא יכולה להתגרש. * לא צריך את דעתה של אשה בגירושין - ולכן בעל שאמר לעדים ראו 'גט' זה שאני נותן, אך לאשה אמר לה כנסי 'שטר חוב' זה, הרי זו מגורשת.
דף קיד עמוד א * לדעת רבי פדת: קטן אוכל נבלות - אין בית דין מצווין להפרישו. * הגמרא מביאה בהמשך הדף מספר נסיונות להקשות על רבי פדת ומספר נסיונות לסייע לרבי פדת. * החולב בידיו (בשבת/יו"ט) - חייב משום מפרק דבר מגידולו (בשבת זהו איסור סקילה וביו"ט זהו איסור לאו), והיונק - נחשב למפרק ע"י שינוי (ובמקום צער ביו"ט לא גזרו חכמים על כך). דף קיד עמוד ב * שקצים - איסורם במשהו (רש"י: בכעדשה), דם - איסור שתייתו ברביעית. * פרק חמישה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שונים אודות האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים. * האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים (ויש ביניהם שלום, ויש שלום בעולם) ובאה ואמרה "מת בעלי" - נאמנת (ורשאית להינשא/להתייבם). * אין האשה נאמנת בזמן מלחמה להעיד שמת בעלה, מפני שחוששים שאמרה "מת בעלי" מאומד ליבה ואפילו שלא ראתה שמת. * הגמרא דנה אם החשש שמא מעידה האשה מאומד ליבה קיים במצבים אחרים מלבד זמן מלחמה.
דף קטו עמוד א * כאשר לא היה ידוע שיש מלחמה בעולם אלא מפיה - הגמרא מתלבטת האם היא נאמנת להעיד על מות בעלה. * "אשה כלי זיינה עליה" (ולכן איננה מפחדת מליסטים). * כאשר יש מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר מת בעליך - הגמרא מתלבטת האם נאמן או לא [הגמרא ניסתה להביא שתי הוכחות, ממשנה וברייתא, שנאמן, אך דחתה את ההוכחות]. דף קטו עמוד ב * מצא כלי וכתוב עליו קו"ף - קרבן, מ"ם - מעשר, דל"ת - דמוע, טי"ת - טבל, תי"ו - תרומה, ורבי יוסי חולק וסובר שאפילו מצא חבית וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היה מלא תרומה ופינה. (ולדעת ת"ק רק במקרה פה לא חוששים שפינה את תכולת הכלי, כי לא מחק את האות מעל גבי הכלי). * כאשר לא ידוע בוודאות שיש שני אנשים עם אותו השם באותה העיר - נחלקו אביי ורבא האם בכל זאת יש לחשוש לכך (נפקא מינה כאשר התקבלה הודעה ממקום אחר שהוא מת, האם אשתו מותרת להינשא, או שיש לחשוש שיש אדם נוסף עם אותו השם).
דף קטז עמוד א * "אותיות נקנות במסירה" (מי שמסר שטר שבידו לחברו - אינו יכול לחזור בו, וחברו גובה באמצעות השטר כדין). * אם ידוע בוודאות שיש שני אנשים עם אותו השם באותה העיר - רבא מודה לאביי שיש לחשוש לכך. * אשה שאמרה לבעלה "גירשתני" - נאמנת, כי חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. * שנינו במשנה (בתחילת הפרק) ש"קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת", והגמרא מבארת מהו המקרה של "קטטה בינו לבינה", ומה טעם הדין. דף קטז עמוד ב * כאשר יש קטטה בין האיש לאשתו והלך האיש למדינת הים ובא עד אחד ואמר שהאיש מת - הגמרא מתלבטת האם נאמן או לא. * מעשה שהלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה. באותה שעה אמרו: האשה שאמרה "מת בעלי" נאמנת. (ונחלקו ב"ש וב"ה אם דין זה הוא רק באותה מדינה). * מעשה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית של ספינה. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה. (ונחלקו חכמים ורבי חנניא בן עקיבא אם דין זה הוא רק בירדן ובספינה).
דף קיז עמוד א * אשה שנתייבמה ליבם על פי עצמה (שאמרה: "מת בעלי") - יבמה נכנס לנחלת אחיו המת (בהתבסס על עדותה). * באה האשה לבית דין ואמרה "מת בעלי התירוני להינשא" - מתירים אותה להינשא ונותנים לה כתובתה, "תנו לי כתובתי" - אף להינשא אין מתירים אותה. * הכל נאמנים להעיד לאשה שמת בעלה ומותרת להינשא לאחר, חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. (והגמרא מסתפקת לגבי בת חמיה). * רבי יהודה דורש את הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" לעניין דברי תורה (רש"י בביאור אחד- שאם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים, ולהיפך). דף קיז עמוד ב * הגמרא מסתפקת לגבי "חמותה הבאה לאחר מיכן" אם נאמנת להעיד לאשה שמת בעלה. * כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד - עדותו נחשבת כשני עדים. * לדעת רבי נחמיה: כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד - אף פסולי עדות נאמנים ולכן עליך ללכת אחר רוב דעות (ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים). * שתי נשים הנשואות לאיש אחד, ובאו ממדינת הים, אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת - זו שאומרת מת תינשא ותיטול כתובתה, וזו שאומרת לא מת לא תינשא ולא תיטול כתובתה. (ונחלקו האמוראים בעמוד הבא אם רבי מאיר חולק על כך וסובר שהרי אלו לא ינשאו או לא).
דף קיח עמוד א * שתי נשים הנשואות לאיש אחד ובאו ממדינת הים ואמרה אחת מהן שמת בעלה - היא ורק היא מותרת להינשא, אף אם האשה השניה טוענת שהוא לא מת או שהיא שותקת. * האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה שמת בעלה - לא נאמנת לגבי צרתה, ואם צרתה היא בת ישראל הנשואה לכהן תמשיך לאכול בתרומה לדעת רבי טרפון (ורבי עקיבא חולק) והלכה כמותו. דף קיח עמוד ב * קידש (בביאה) אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש, כל אחת אומרת "אותי קידש" - נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק לדעת רבי טרפון, אך רבי עקיבא סובר שעליו לתת כתובה לכל אחת ואחת. * המזכה גט לאשתו על ידי אדם שלישי כדי שלא תזדקק ליבום אחרי מותו (במקרה שאין לו בנים ויש לו אח) ואח"כ מת - חולצת ולא מתייבמת. * אשה שיש לה קטטה עם בעלה - למרות זאת היא מעדיפה להיות נשואה לו (בגלל רווחים שונים שיש לאשה נשואה), ולכן אם זיכה גט לאשתו על ידי אדם שלישי במקום שיש ביניהם קטטה, אינה מגורשת.
