דף טו עמוד א * כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא. * בגמרא מובאות דעות שונות מי היה מלאכי. * ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, רחב, אביגיל, אסתר/ושתי. * "התך" זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך? לדעת רב: שחתכוהו מגדולתו, לדעת שמואל: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. * "ויגידו למרדכי את דברי אסתר" - ואילו התך לא הלך לומר לו, מכאן שאין משיבין על הקלקלה. * לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור (דוד ודניאל) ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם. * אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה. * כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". * צדיק אבד - לדורו אבד. דף טו עמוד ב * עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. * "יבא המלך והמן אל המשתה" - בגמרא מובאים שנים עשר הסברים מה ראתה אסתר שזימנה גם את המן למשתה עם אחשורוש. * "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - יש מחלוקת אם הכוונה לשינה של הקב"ה או של אחשורוש.
דף טז עמוד א * "ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר" - לא מפני שאוהבים את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן. * המן - היה ספר של כפר קרצום עשרים ושתים שנה. * כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם. * אומה זו (ישראל) משולה לעפר ומשולה לכוכבים - כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. * אף חרבונה רשע באותה עצה היה, כיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח. * "וחמת המלך שככה" - שתי שכיכות הללו למה? אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. דף טז עמוד ב * בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. * "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, יקר אלו תפלין. * את עשרת בני המן ואת המילה "עשרת" - צריך לומר בנשימה אחת (כי נשמתם יצאה ביחד). * כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (הריגת עשרת בני המן) ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה (והטעם: שלא תהא תקומה למפלתן). * גדול תלמוד תורה יותר מ: הצלת נפשות, בנין בית המקדש, כבוד אב ואם.
דף יז עמוד א * למה נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל (מה לנו למנות שנות הרשעים)? - כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב (על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו). * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בדיני קריאת המגילה. * קריאת מגילה, הלל, קריאת שמע, תפלה - אם אמר למפרע לא יצא ידי חובה. * נחלקו רבי וחכמים אם את קריאת שמע יש לקרוא דוקא בלשון הקודש או אפשר גם בלשון אחר. דף יז עמוד ב * נחלקו רבי וחכמים אם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא או לא. * שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה / מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. * מה ראו לומר גאולה בשביעית (ברכה שביעית בתפילת שמונה-עשרה)? - מתוך שעתידין ליגאל בשביעית (בשמיטה) לפיכך קבעוה בשביעית. * "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". * מה ראו לומר רפואה בשמינית? - מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית.
דף יח עמוד א * הברכה של הקב"ה היא השלום. * מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו את הסדר של תפילת שמונה עשרה (ולאחר ששכחו זאת, שמעון הפקולי סידר זאת שוב). * למי נאה למלל גבורות ה'? - למי שיכול להשמיע כל תהלתו. * המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם. * הסם הטוב ביותר מכל הסממנים הוא השתיקה. * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שאם קרא את המגילה בעל פה לא יצא ידי חובה. * לדעת המשנה: קוראים את המגילה ללועזות בלעז איש כלשונו. * הגמרא מביאה כמה מילים שלא היה ידוע לחכמים מהו פירושם, עד שבא לידיהם מעשה וממנו למדו את הפירוש. דף יח עמוד ב * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה שבקריאת המגילה לסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. * השמיט בה סופר אותיות או פסוקים (במקצת המגילה) וקראן הקורא בעל פה - יצא. * נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקראו חציה (של המגילה) - לא יאמר אקרא חציה עם הצבור ואח"כ אקרא חציה, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה. * לדעת רבי יוחנן: אסור (לסופר סת"ם) לכתוב אות אחת (מזיכרונו בעל פה) שלא מן הכתב (למעט מי שבקי גדול ובשעת הדחק). * הגמרא מכריעה להלכה: תפלין לא צריכות שרטוט, מזוזות כן צריכות שרטוט. ואת שניהם ניתן לכתוב שלא מן הכתב.
דף יט עמוד א * "פרוז בן יומו נקרא פרוז, מוקף בן יומו קרוי מוקף" - ולכן מה שקובע לענין יום חיוב קריאת מגילה (י"ד או ט"ו באדר) זה היכן כל אחד נמצא בפורים ולא היכן מקום מגוריו הקבוע. * בן כפר שהקדים וקרא ליום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם בלילי י"ד - אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהם בלילה. * מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא ידי חובה? - נחלקו הדעות: (1) כולה [וכך הלכה] (2) מאיש יהודי (3) מאחר הדברים האלה (4) מבלילה ההוא. (אך לדעת כולם צריכה שתהא המגילה כתובה כולה). * הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא. דף יט עמוד ב * אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה. * הקב"ה הראה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. * דין חרש (לקריאת מגילה) והקורא שלא השמיע לאזנו - שלוש דעות מה דינו: יוצא לכתחילה, יוצא בדיעבד, לא יוצא אף בדיעבד. (והגמרא מבררת מה המשנה סוברת ומי הוא התנא של המשנה).
דף כ עמוד א * לדעת רבי מאיר: "אחר כוונת הלב הן הן הדברים" (ואין הקורא את שמע צריך להשמיע לאוזנו). * אין מביאין ראיה מן הקטן ומן המתיר. * את המצוות הבאות יש לעשות רק לאחר הנץ החמה (ובדיעבד אפשר כבר לאחר עלות השחר) (והגמרא מביאה את המקורות לכך): קריאת מגילה (של היום), ברית מילה, טבילה, הזאה. דף כ עמוד ב * את המצוות הבאות ניתן לקיים במשך כל שעות היום (והגמרא מביאה את המקורות לכך): קריאת מגילה, קריאת הלל, תקיעת שופר, נטילת לולב, תפלת מוסף, קרבן מוסף, וידוי הפרים, וידוי מעשר, וידוי יום הכיפורים, סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה, הזיה, השקיית סוטה, עריפת העגלה, טהרת המצורע. * זה הכלל: דבר שמצוותו ביום - כשר כל היום, דבר שמצוותו בלילה - כשר כל הלילה.
דף כא עמוד א * המשנה סוברת כדעת רבי יוסי שכל היום כשר לסידור בזיכין וסילוק בזיכין. * המשנה חולקת על דעת רבי אלעזר בן עזריה וסוברת שכל הלילה כשר לאכילת פסחים. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מבארת את דיני קריאת המגילה וברכותיה ואת מנין העולים לתורה במועדי השנה. * ניתן לקרוא מגילה גם בישיבה, בניגוד לקריאה בתורה שהיא רק בעמידה. * מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע? - שנאמר: "ואתה פה עמד עמדי". * מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב (=בטל כבוד תורה). * הגמרא מביאה ארבעה תירוצים ליישב את הסתירה בין הפסוק "ואשב בהר" לבין הפסוק "ואנכי עמדתי בהר". דף כא עמוד ב * שני אנשים יכולים לקרוא ביחד את המגילה, בניגוד לקריאה בתורה ובנביא שרק איש אחד רשאי לקרוא בציבור. * כל המצוות כולן - יש לברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן. * בשני וחמישי ומנחה בשבת עולים שלושה עולים לתורה - כנגד תורה נביאים וכתובים / כנגד כהנים לוים וישראלים. * אין קריאת התורה פחותה מעשרה פסוקים (והגמרא מביאה כמה דעות כנגד מי תיקנו אותם). * היום (בניגוד לדין המשנה) כל עולה לתורה מברך לפניה ולאחריה ("גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין").
דף כב עמוד א * כאשר יש חמישה פסוקים לקרוא בתורה ויש צורך להעלות שני עולים - לדעת רב: דולג (חוזרים על הפסוק השלישי פעמיים), לדעת שמואל: פוסק (קוראים שני פסוקים וחצי לכל עולה). * לדעת רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלושה פסוקים, כך אין משיירין בפרשה פחות משלושה פסוקים. * רבי אמי ורבי אסי היו כהנים חשובים בארץ ישראל והיו כפופים לרב הונא. * האמורא שמואל היה כהן, והיה כפוף לאמורא רב. דף כב עמוד ב * למסקנת הגמרא: בתענית ציבור עולים שלושה אנשים לתורה (ולא ארבעה). * לא נופלים אפים (מחוץ למקדש) בפישוט ידים ורגלים על רצפה של אבנים. * אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן בטוח במעשיו שהוא נענה כיהושע בן נון. * לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה (שהרי אדם גדול [לוי] הטיח דברים כלפי מעלה ונהיה צולע).
דף כג עמוד א * המשנה סוברת שביום כיפור עולים שישה אנשים לתורה ובשבת שבעה, ולא כדעת רבי עקיבא הסובר להיפך. * זמני הגעה לבית הכנסת: ביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת, ביום הכפורים ממהרין לבוא ומאחרין לצאת, ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת. * הגמרא מבררת כנגד מה נקבעו מספרי העולים לתורה במועדים השונים. * הכל עולין למנין שבעה (שעולים לתורה בשבת) ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור. * האמוראים נחלקו אם העולה למפטיר נחשב משבעת העולים הנדרשים בשבת או לא. * המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד תורה (שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שווה). דף כג עמוד ב * בהפטרה צריך לקרוא עשרים ואחד פסוקים אלא אם יש מתורגמן ואז אפשר להפסיק אחרי עשרה פסוקים. * כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה (ולכן: אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא אם אין עשרה אנשים), והגמרא מביאה את המקור לכך. * ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין, ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. * במשנה מובאים דינים נוספים שאין עושים בפחות מעשרה, והגמרא מבררת את המקורות לכך.
דף כד עמוד א * הקורא בתורה (בציבור) לא יפחות משלושה פסוקים - כנגד תורה נביאים וכתובים. * מותר לדלג ממקום למקום - בקריאת התורה אם זה בענין אחד, ובנביא (הפטרה) אפילו בשני עניינין. [וכל זה בתנאי שיסיימו לגלול את הספר לפני שהמתורגמן יסיים לתרגם] * אין מדלגין מנביא לנביא, ובנביא של שנים עשר מדלג, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו. * המפטיר בנביא הוא פורס על שמע ועובר לפני התיבה ונושא את כפיו - ונחלקו האמוראים מה הטעם לכך: כדי לכבדו או כדי למנוע מריבה. דף כד עמוד ב * קטן פוחח אסור לקרוא בתורה. * פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו, אמרתי לו: בני אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין (ולכן לדעת חכמים: סומא פורס את שמע). * כהן שיש בפניו ידיו ורגליו מומין לא ישא את כפיו. * כהן שידיו בוהקניות, עקומות או עקושות, לא ישא את כפיו. * אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. * עיניו זולפות דמעה או סומא באחת מעיניו - לא ישא את כפיו אלא אם היו רגילים בו אנשי עירו. * תפילין צריכות להיות מרובעות (בתפרן ובאלכסונן) - הלכה למשה מסיני.
דף כה עמוד א * האומר "מודים מודים" משתקין אותו בגלל שנראה כמודה לשתי רשויות. * האומר "על טוב יזכר שמך" משתקין אותו בגלל שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. * האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" משתקין אותו בגלל: (1) שמטיל קנאה במעשה בראשית (לומר שעל העופות הקב"ה חס בניגוד לבהמות ולחיות). (2) שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. * הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. דף כה עמוד ב * מובאת (מסוף העמוד הקודם) רשימה של פסוקים ש: נקרין ומתרגמין בציבור, נקרין אך לא מתרגמין, לא נקרין ולא מתרגמין (והסיבה לכך היא שיש פסוקים שיש חשש לקרוא/לתרגם אותם בציבור בגלל תוכנם כמבואר בגמרא). * לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה (שנאמר: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה") פקרו המינין. * כל דבר ליצנות אסור חוץ מלעשות ליצנות מעכו"ם. * תחילת פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת בדיני קדושת בית הכנסת.
דף כו עמוד א * מעלין בקודש ולא מורידין (ולכן אם מוכרים חפץ קדוש צריך לקנות חפץ קדוש יותר אך לא חפץ פחות קדוש - ובמשנה מובא פירוט נרחב לכך). * רחוב - לדעת המשנה (שהיא כדעת רבי מנחם בר יוסי סתומתאה): יש בו קדושה, לדעת חכמים: אין בו קדושה. * בית כנסת של כרכין לא ניתן למכור כלל. * יש מחלוקת תנאים אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא. * אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר את בית הכנסת - פקעה קדושה מבית הכנסת ומן הדמים ומותר לעשות מהן כל רצונם. דף כו עמוד ב * אסור לסתור בית כנסת עד שבונים תחילה בית כנסת אחר במקומו. * תשמישי מצוה (כגון: סוכה, לולב, שופר, ציצית) - נזרקין. * תשמישי קדושה (כגון: תיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן) - נגנזין. * ספר תורה שבלה - גונזין אותו (בכלי חרס) אצל תלמיד חכם.
