דף ג עמוד א * "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" - מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להילחם בישראל. * למילה "כי" במקרא יש ארבע משמעויות אפשריות: אי (אם/כאשר/אשר), דילמא (שמא), אלא, דהא (שהרי). * הוא סיחון הוא ערד הוא כנען: (1) סיחון - שדומה לסייח במדבר, כנען - על שם מלכותו, ומה שמו - ערד שמו. (2) ערד - שדומה לערוד במדבר, כנען - על שם מלכותו, ומה שמו - סיחון שמו. * הגמרא מוכיחה שליציאת מצרים מונים מחודש ניסן. * רב חסדא מחדש שלמלכי ישראל מונים מחודש ניסן, אבל למלכי אומות העולם מונים מחודש תשרי. דף ג עמוד ב * דברים שאמר חנני לנחמיה בכסלו, אמרן נחמיה למלך בניסן. * כורש מלך כשר היה (בתחילה) לפיכך מנו לו כמלכי ישראל (מחודש ניסן), אך לאחר שהחמיץ (נעשה רשע) מנו לו כמלכי אומות העולם (מחודש תשרי). * הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא: כורש - שמלך כשר היה, ארתחשסתא - על שם מלכותו, ומה שמו - דריוש שמו.
דף ד עמוד א * הגמרא מביאה ארבעה מקורות לכך שכורש החמיץ (נעשה רשע) [ולמסקנת הגמרא: המקור הרביעי אינו מוכיח זאת בוודאות]. * האומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא" - הרי זה צדיק גמור (בישראל, אך לא בעובדי כוכבים). * במשנה (בתחילת המסכת) נאמר שבאחד בניסן ראש השנה לרגלים, ורב חסדא מבאר שהכוונה היא לכך שרגל שהוא בחודש הנכנס באחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים. דף ד עמוד ב * בברייתא מובאות חמש שיטות תנאים מתי עוברים על בל תאחר (והגמרא מבארת את המקור מהפסוקים לשיטות השונות) - לדעת ת"ק: לאחר שעוברים שלושה רגלים, לדעת רבי שמעון: לאחר שעוברים שלושה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, לדעת רבי מאיר: לאחר שעובר רגל אחד, לדעת רבי אליעזר בן יעקב: לאחר שעוברים שני רגלים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לאחר שעובר חג סוכות. * לחג שבועות יש תשלומין כל שבעה. * שמיני עצרת - רגל בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה), אך לא לעניין תשלומין. * תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
דף ה עמוד א * המקור לכך שחג הסוכות טעון "לינה" (היינו שהעולה לירושלים ביום טוב הראשון צריך להישאר ללון בירושלים בליל מוצאי יום טוב הראשון) הוא מ'היקש' לחג הפסח. * הגמרא מבררת את המקור לדעת ת"ק ורבי שמעון לכך שיש תשלומין לעצרת. * בספירת העומר מצוה למנות גם את הימים וגם את השבועות ("מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי"). * הגמרא מתקשה מדוע הברייתא (בדף הקודם) שעסקה בדין בל תאחר ציינה גם את קרבן פסח, ומביאה שני תירוצים. דף ה עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לכך שעוברים בבל תאחר על כל מה שהברייתא (בדף הקודם) ציינה. * חילופי עולה ושלמים (כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה ואח"כ נמצאת הראשונה) - קרבה. * חילופי חטאת (שכיפרו בעליה) - מתה. * תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן - חברתה אין לה תקנה. * קרבן שעבר עליו בבל תאחר אינו נפסל בכך להקרבה.
דף ו עמוד א * אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (של גזל-רש"י, של נדר-תוס') ואין לו - אך בעוון של 'בל תאחר' אין אשתו מתה. * "יַקְרִיב אוֹתוֹ" מלמד שכופים אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר "לִרְצוֹנוֹ" - הא כיצד? כופים אותו עד שיאמר רוצה אני. * יש שני מקורות לכך שכופים את הנודר לקיים את נדרו - אחד עבור מקרה שאמר ולא הפריש ואחד עבור מקרה שהפריש ועדיין לא הקריב. * אי זהו נדר? האומר הרי עלי עולה, ואי זו היא נדבה? האומר הרי זו עולה; ומה בין נדר לנדבה? נדר - מת או נגנב חייב באחריותו, ובנדבה - לא חייב באחריותה. * אם נדר לתת צדקה - מיד כשיכול לתת את הצדקה ולא נותן, עובר על בל תאחר. * כיון שעבר עליו רגל אחד (ולא הקריב את קרבנו שנדר) - מיד עובר בעשה. דף ו עמוד ב * כיון שעברו עליו שלושה רגלים (ולא הקריב את קרבנו שנדר) - בכל יום ויום עובר בבל תאחר. * בברייתא מובא ש"אחד בכור ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא שלושה רגלים או שלושה רגלים בלא שנה, עובר בבל תאחר", והגמרא מבררת כיצד תיתכן מציאות שעברה שנה בלא שלושה רגלים. * יורש אינו מצווה בבל תאחר על נדר של אביו שנפטר. * אביי טוען שלדעת רבי זירא גם אשה מצווה על בל תאחר. * לבכור תם מונים שנה לעניין בל תאחר מיום שראוי לקרבן (מהיום השמיני ללידתו), ולבכור בעל מום (שידוע שכלו לו חודשיו) מונים שנה מיום לידתו.
דף ז עמוד א * הברייתא מוסיפה על האמור במשנה, שא' בניסן הוא ראש השנה גם לחודשים ולהפסקת עיבורין ולתרומת שקלים, ויש אומרים אף לשכירות בתים. (והגמרא מבארת מדוע כל אלו לא הוזכרו במשנה). * "דבר זה (שא' בניסן ראש השנה לחודשים) - מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי קבלה למדנו". (והגמרא מביאה ששה מקורות מדברי קבלה לכך). * שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. * קרבנות צבור הבאים באחד בניסן - מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה. * יחיד שהתנדב בהמות משלו לקרבן צבור - כשרים הקרבנות הללו, ובתנאי שימסרם לצבור. דף ז עמוד ב * המשכיר בית לחברו לשנה - מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר לו "לשנה זו" - אפילו לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה. * אדם לא טורח לשכור בית לפחות משלושים יום. * הברייתא מוסיפה על האמור במשנה שששה עשר בניסן ראש השנה לעומר וששה בסיון ראש השנה לשתי הלחם (והגמרא מבררת מדוע כל אלו לא הוזכרו במשנה).
דף ח עמוד א * הגמרא מבררת את טעם מחלוקת התנאים (שבמשנה בתחילת המסכת) אם באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה או באחד בתשרי. * הגמרא מביאה שלושה פירושים לדברי המשנה (בתחילת המסכת) "באחד בתשרי ראש השנה לשנים": (1) למניין שנות מלכות המלך (מלכי אומות העולם) המוזכר בשטרות. (2) לתקופה (לתקופת חמה ולבנה - לומר שמונין לברייתן והילוכן של תקופת החמה ומולדות הלבנה מתשרי). (3) לדין (שהקב''ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא). דף ח עמוד ב * "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב" - מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש. * הקב"ה דן את ישראל לפני אומות העולם. * הטעם לכך ש"מלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין" הוא או כי אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין בחוץ, או כדי שלא ירבה חרון אף על המלך בשביל עוונות הציבור. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששנת השמיטה מתחילה בא' בתשרי (ולא בא' בניסן). * היובל מתחיל ביום כפור, אך לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היובל מתחיל כבר בראש השנה (לעניין זה שהעבדים לא משתעבדים יותר לאדוניהם).
דף ט עמוד א * לדעת חכמים לא מונים את שנת היובל גם כשנה ראשונה עבור מניין היובל הבא, ורבי יהודה חולק. * "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּוֹת" - רבי עקיבא לומד מפסוק זה שמוסיפים מחול על הקודש, ורבי ישמעאל לומד מפסוק זה שקציר של מצוה דוחה את השבת. * "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" - רבי ישמעאל לומד מפסוק זה שמוסיפים מחול על הקודש, ורבי עקיבא לומד מפסוק זה שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. דף ט עמוד ב * הפעולות ההכרחיות כדי שהיובל יחול (להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה) - לדעת רבי יהודה: שילוח העבדים לחופשי, לדעת רבי יוסי: תקיעת השופר, לדעת חכמים: שילוח העבדים לחופשי, תקיעת השופר, החזרת השדות לבעליהן. (והגמרא מבארת את טעמי המחלוקת). * "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר" - אין דרור אלא לשון חירות. * הגמרא מבררת את המקור לכך שא' בתשרי (ולא א' בניסן) הוא ראש השנה לנטיעה.
דף י עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שפרי שחנט בשנה הרביעית קודם ט"ו בשבט דינו כערלה ופרי שחנט בשנה החמישית קודם ט"ו בשבט דינו כרבעי. * בברייתא העוסקת בגיל פר המובא לקרבן מובא ש: לדעת רבי מאיר - יום אחד בשנה נחשב לשנה, ולדעת רבי אליעזר - חודש אחד בשנה נחשב לשנה. (ובעמוד הבא רבי יוחנן מביא את המקור לדעותיהם). * כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם - בן שנה, בן בקר - בן שתים, פר - בן שלש. * "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" - תהא בנדתה כל שבעה ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו ותטבול ביום (רש"י). דף י עמוד ב * נחלקו התנאים כמה זמן לוקח לנטיעה להיקלט באדמה: ת"ק - שלושים יום, רבי יהודה - שלושה ימים, רבי יוסי ורבי שמעון - שבועיים. * לדעת רבי אליעזר: בתשרי - נברא העולם, נולדו אבות, מתו אבות. בפסח - נולד יצחק. בראש השנה - נפקדה שרה רחל וחנה, יצא יוסף מבית האסורים, בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן - נגאלו, בתשרי - עתידים ליגאל.
דף יא עמוד א * לדעת רבי יהושע: בניסן - נברא העולם, נולדו אבות, מתו אבות. בפסח - נולד יצחק. בראש השנה - נפקדה שרה רחל וחנה, יצא יוסף מבית האסורים, בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן - נגאלו, בניסן - עתידים ליגאל. * הגמרא מביאה (עד אמצע העמוד הבא) את המקורות לדעת רבי אליעזר (שבעמוד הקודם) ולדעת רבי יהושע. * כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו. * מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר: ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. * הצדיקים נפטרים באותו יום בשנה בו נולדו (הקב''ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחודש לחודש). דף יא עמוד ב * "ליל שמורים" - לדעת רבי יהושע: ליל המשומר ובא (לגאולה) מששת ימי בראשית, לדעת רבי אליעזר: לילה המשומר ובא מן המזיקים. * התחלת המבול - לדעת רבי יהושע: י"ז באייר, לדעת רבי אליעזר: י"ז בחשון.
דף יב עמוד א * אנשי דור המבול - ברותחים (בזנות) קלקלו, וברותחים נידונו (מי המבול היו רותחים). * חכמי ישראל מונים למבול (שנות נוח ובריאת עולם ושנות הדורות) כרבי אליעזר (מתשרי) ולתקופה (חישוב תקופת חמה ולבנה) כרבי יהושע (מניסן), חכמי אומות העולם מונים אף למבול כרבי יהושע. * בברייתא מובא שבא' בתשרי ראש השנה ל: מעשר ירקות, מעשר בהמה, מעשר דגן, נדרים. דף יב עמוד ב * אין תורמים ומעשרים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. * הגמרא מביאה את המקור לכך שמעשר ראשון נוהג בכל השנים, ומעשר שני נוהג בשנה ראשונה שניה רביעית וחמישית, ומעשר עני נוהג בשנה שלישית ושישית. * ראש השנה לנדרים הוא א' בתשרי (ולא בניסן) כי ב"נדרים הלך אחר לשון בני אדם". * המועד הקובע לקביעת שנת המעשר: תלתן - משתצמח לזרעים, תבואה וזיתים - משיביאו שליש.
דף יג עמוד א * כל מדות חכמים כן הוא (בצמצום): (1) בארבעים סאה - הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן, (2) כביצה - מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין, (3) שלשה על שלשה - מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת - אינו מטמא מדרס. * על ארץ ישראל נאמר שהיא "ארץ צבי" (מה צבי קל ברגליו מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה מכל הארצות - רש"י). * למסקנת הגמרא: המקור לכך, שהמועד לקביעת שנת המעשר בתבואה הוא שליש הגידול, נלמד מהפסוק "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". דף יג עמוד ב * המועד הקובע לקביעת שנת המעשר: מיני קטניות – השרשה (והגמרא מבררת את המקור לכך), אילן - חנטה, תבואה וזיתים - שליש הגידול, ירק - לקיטה. * לדעת רבי שמעון שזורי: יש בילה (ניתן לסמוך על תערובת שנבללה שהיא נבללה כראוי, וכאשר יפריש תרומות ומעשרות זה יחול על כל חלקי התערובת כראוי), לדעת חכמים: אין בילה, לדעת שמואל: יש בילה רק בשמן ויין.
דף יד עמוד א * בברייתא מובאת מחלוקת תנאים על מה סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר של ירק אחר לקיטה. (גורן ויקב - גדלים על מי שנה שעברה / מסתפקים במי גשמים בלבד - ומתעשרים לשנה שעברה, לעומת ירקות שגדילים על מי שנה הבאה / זקוקים גם להשקאה ממים שאובים - ומתעשרים לשנה הבאה). * א' בשבט (לדעת בית שמאי) / ט"ו בשבט (לדעת בית הלל) הוא ראש השנה לאילנות - כיון שכבר יצאו רוב גשמי השנה (למרות שעדיין רוב תקופת טבת לא עברה). דף יד עמוד ב * בברייתא (שמסוף העמוד הקודם) מסופר שרבי עקיבא ליקט אתרוג באחד בשבט והפריש ממנו גם מעשר שני וגם מעשר עני, ונחלקו התנאים בטעם הדבר, והגמרא מבארת ומבררת את מחלוקתם. * לדעת רבן גמליאל: אתרוג שווה לאילן בשלושה דרכים (לערלה, רבעי, שביעית) ולירק בדרך אחד (שבשעת לקיטתו עישורו), אך לדעת רבי אליעזר: אתרוג שווה לאילן לכל דבר. * לאחר שיצאה בת קול - הלכה כבית הלל, אך לפני שיצאה בת קול - הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה. * העושה (באותו נושא הלכתי) מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ", אלא יש לנהוג כדעה מסוימת באופן עקבי גם בקולות וגם בחומרות.
