דף לא עמוד א
* שמואל סובר שמותר להביא ביום טוב עצים רק "מן המכונסין שבקרפף" (ורק במקרה זה אין איסור מוקצה - רש"י) - ובניגוד לדעה המובאת במשנה שהיא דעת יחיד (שסוברת שמותר להביא עצים "מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר").
* רבי ירמיה פסק כרבי יוסי שהגדרת "קרפף" היא: (1) הסמוך לעיר, (2) אף הרחוק מן העיר (בתוך תחום שבת) אם נעול במפתח.

דף לא עמוד ב
* מותר לבקע ביום טוב רק קורה שנשברה מערב יום טוב (ולכן איננה מוקצה), ומותר לבקע רק באמצעות קופיץ (שאינו כלי אומן).
* במשנה נאמר: "בית שהוא מלא פירות ונפחת - נוטל ממקום הפחת, רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל", והגמרא מעמידה את המשנה באבנים המסודרות בלא טיט וביום טוב.
* לבנים שנשתיירו מבניין - מותר לטלטלם ביום טוב, כי כעת עומדים לצורך שכיבה ולא לצורך בניין ולכן אינם מוקצים, אלא אם כן סדרן זו על זו ובכך גילה דעתו שמקצן לבניין.

דף לב עמוד א
* רבי נחמיה מחמיר מכולם וסובר שמותר ליטול כלי בשבת רק לצורך התשמיש שהוא מיוחד לו (ונחלקו התנאים אם החמיר כך גם ביום טוב).
* במשנה מפורטים שלושה דברים שאסור לעשות ביום טוב מפני תיקון כלי: לפחות את הנר, לעשות פחמין, לחתוך את הפתילה.
* התנאים נחלקו אם מותר לעשות "אלפסין חרניות" ביום טוב.

דף לב עמוד ב
* מותר להסיר ביום טוב את הפחם המחשיך את אור הנר.
* פתילה -  אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב, אין מהבהבין אותה באור, אין חותכין אותה לשנים, ממעכה ביד (ולא בכלי), שורה אותה בשמן, חותכה באור בפי שתי נרות.
* העשירים שבבל - יורדי גיהנום הם.
* כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.
* המצפה על שלחן אחרים - עולם חשך כנגדו.
* שלושה חייהם אינם חיים: המצפה לשלחן חברו, מי שאשתו מושלת עליו, מי שייסורים מושלים בגופו, ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד.
* לא גורפים תנור וכירים ביום טוב, אך אם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו - מותר.
* חכמים גזרו על בניין עראי משום בניין קבע, למעט מקום שיש בכך צורך עבור כבוד האדם.

דף לג עמוד א
* נחלקו התנאים אם מותר ביום טוב להנהיג במקל את הבהמה.
* ענף עץ שהוא חד כקוץ – נחלקו האמוראים אם מותר לטלטלו ביום טוב, ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא בענף עץ יבש או רטוב.
* דרש רבא ש"אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב" (והטעם הוא כי רבא פסק כרבי יהודה שיש איסור מוקצה).

דף לג עמוד ב
* מותר לקטום עלים רכים ביום טוב כדי לחצוץ שיניו או כדי להריח.
* מותר לאסוף ביום טוב קסמין מן החצר ולהדליק, כי כל מה שבחצר מוכן הוא ולא מוקצה, ונחלקו התנאים אם מותר לצבור את הקסמין בערמות.
* אסור להוציא את האור ביום טוב מן העצים / האבנים / העפר / המים - משום איסור מוליד.

דף לד עמוד א
* כאשר בשבת אחד מביא את האור תחילה ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס - כולם חייבים; אך אם הביא את האש לאחר כל המעשים הללו - אז רק המביא את האש חייב.
* מותר לטלטל בחצר בשבת תנור וכיריים אפילו חדשים.
* אסור לאפות ביום טוב בפורני חדשה (=תנור גדול) שמא תפחת ונמצא שטרח שלא לצורך.

דף לד עמוד ב
* חצר קובעת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו, אך לא בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* שבת קובעת למעשר (אף בלא ראיית פני הבית) בדבר שנגמרה מלאכתו, ולדעת רב נחמן קובעת גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* טבל מוכן הוא אצל שבת (ואיננו מוקצה).

דף לה עמוד א
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם תרומה קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* לדעת רבי יוחנן: שבת, תרומה, חצר ומקח לא קובעים למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו (בניגוד לדעת רב נחמן שבעמוד הקודם שסובר ששבת כן קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו).

דף לה עמוד ב
* רוב עמי הארץ מעשרין הן.
* הלוקח מעם הארץ - מעשרן דמאי, ואפילו אם מדובר בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
* במשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, נאמר כך: "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת (משום טרחה)", והגמרא מסתפקת מה כמות הפירות שמותר להשיל ביום טוב.
* משילין, משחילין, משירין, משחירין, מנשירין - המשמעות של כל המילים הללו היא אותה המשמעות (וכולם לשון השפלה הם).

דף לו עמוד א
* הגמרא מסתפקת בכמה דינים בהשוואה בין שבת ליום טוב.
* לדעת רבי יצחק: אין לטלטל כלי בשבת אלא רק לצורך דבר הניטל בשבת.
* הגמרא הקשתה משש משניות וברייתות שמהם משמע בניגוד לדברי רבי יצחק, ותירצה את כל הקושיות הללו.
* רבי שמעון סובר, שדבר שאין מתכוון מותר בשבת, אך הוא מודה ב"פסיק רישיה ולא ימות?!" שחייב.

דף לו עמוד ב
* מותר לתת כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא הכלי שופך לחוץ ויחזירנו למקומו תחת הדלף.
* אביי סובר שאין עושים גרף של רעי לכתחילה.
* מותר להוציא בשבת גרף של רעי לאשפה (ואף מותר להוציא את הרעי לבדו ללא הגרף).
* במשנה מובאים ארבעה עשר דברים שחכמים אסרו לעשות ביום טוב ובשבת (ונקראים: "שבות").
* דוגמאות לאיסורי שבות: אסור לעלות באילן - גזרה שמא יתלוש, לא רוכבין על גבי בהמה - גזרה שמא יחתוך זמורה, לא שטין על פני המים - גזרה שמא יעשה חבית של שייטין, לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין - גזרה שמא יתקן כלי שיר.

דף לז עמוד א
* אסור לדון, לקדש אשה, לחלוץ ולייבם, ביום טוב ובשבת - גזרה שמא יכתוב.
* אסור להקדיש, להעריך ולהחרים, ביום טוב ובשבת - גזרה משום מקח וממכר.
* לדעת בית הלל: מותר להשיל פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת, ולדעת בית שמאי: אסור גם ביום טוב.

דף לז עמוד ב
* המוסר את בהמתו לרועה, אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב - אם יש רק רועה אחד בעיר, מותר להוליך את הבהמה ביום טוב רק למקום שמותר לרועה ללכת; אם יש שני רועים בעיר, מותר להוליך את הבהמה ביום טוב רק למקום שמותר לבעלים ללכת.
* שני אנשים שקנו חבית בערב יום טוב על דעת לחלק אותה ביניהם ביום טוב - נחלקו רב ושמואל אם מותר ביום טוב לכל אחד להוליך את החלק שלו רק לתחום המשותף של שניהם, או שכל אחד רשאי להוליך את החלק שלו למקום שמותר לו ללכת.
* שני אנשים שקנו בהמה בערב יום טוב על דעת לחלק אותה ביניהם ביום טוב - לדעת רב ושמואל מותר ביום טוב לכל אחד להוליך את החלק שלו רק לתחום המשותף של שניהם. (ורב כהנא ורב אסי הקשו על דעתו של רב).

דף לח עמוד א
* לדעת רבי אושעיא: "אין ברירה" בדיני דאורייתא, אך יש "ברירה" בדיני דרבנן.
* שור של פטם - הרי הוא כרגלי כל אדם, שור של רועה - הרי הוא כרגלי אותה העיר.
* השואל כלי מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל.
* השואל כלי מחברו ביום טוב, אף על פי שרגיל לשאול ממנו, הרי הוא כרגלי המשאיל.

דף לח עמוד ב
* במשנה (בדף הקודם) נאמר: "האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן", והגמרא מבררת לאורך העמוד כולו (ועד תחילת העמוד הבא) את הטעם לכך שהם לא בטלים בעיסה.
* מין בשאינו מינו - בטל; מין במינו - לדעת רבי יהודה לא בטל, ולדעת חכמים בטל.
* הבורר צרורות מגרנו של חברו - חייב לשלם לו דמי חיטים.
* נבלה בטלה בשחוטה, לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה; שחוטה אינה בטלה בנבלה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה.
* חפצי הפקר - קונים שביתה (והמוצאם מוליכם ממקום מציאתם אלפיים אמה לכל רוח).

דף לט עמוד א
* לעניין תחום שבת: הגחלת - כרגלי הבעלים, ושלהבת - בכל מקום.
* גחלת של הקדש - מועלים בה, ושלהבת - לא נהנים ולא מועלים.
* גחלת של עבודה זרה - אסורה, ושלהבת - מותרת.
* המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ושלהבת פטור (כאשר נפח וניתק את השלהבת והפריחה לרשות הרבים).
* המודר הנאה מחברו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. 
* בור של יחיד - כרגלי היחיד, אם המים מכונסים בבור (ולא נעים ונדים).
* בור של עולי בבל - כרגלי הממלא, אך אם מילא לצורך חברו - לדעת רב נחמן: כרגלי מי שנתמלאו לו, לדעת רב ששת: כרגלי הממלא.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מקשה על ההסבר שרב נחמן ורב ששת נחלקו אם מעמדו של בור של עולי בבל הוא כבור שותפים או כבור הפקר.
* שותפים חייבים ב"קלבון" (מעה קטנה) בזמן נתינת מחצית השקל.
* עדר של שותפים - הוולדות פטורים ממעשר בהמה.
* למסקנת הגמרא: רב נחמן סובר ש"אין ברירה".
* למסקנת הגמרא: מחלוקת רב נחמן ורב ששת היא מה דינו של המגביה מציאה לחברו (האם קנה או לא). [רש"י ותוס' ביארו מחלוקת זו בכמה אופנים]

דף מ עמוד א
* המפקיד פירות אצל חברו - רב ושמואל נחלקו האם התחום של הפירות הוא כרגלי מי שהפקידו אצלו או כרגלי המפקיד.
* המפקיד פירות אצל חברו ויחד לו חברו קרן זוית - לדעת כולם התחום של הפירות הוא כרגלי המפקיד.
* רב הונא היה תלמיד של רב.
* בשר שנתעלם מן העין - אסור. (רש"י)
* המשנה השמיעה לנו בדרך אגב שמומלץ להשקות את הבהמה לפני השחיטה כדי שיהיה נוח להפשיט ממנה את העור.
* ת"ק ורבי נחלקו (בברייתא) מה הם ה"מדבריות" (שאסור לשחוט ביום טוב, משום מוקצה) ומה הם ה"בייתות" (שמותר לשחוט ביום טוב). 

דף מ עמוד ב
* הגמרא מעלה שתי אפשרויות - או שרבי סובר שאין מוקצה חוץ מגרוגרות וצימוקים בלבד (כרבי שמעון), או שסובר שיש מוקצה.
* הגמרא מעלה שלוש אפשרויות ליישוב הסתירה בדעת רבי בין דבריו בברייתא (שיש מוקצה) לבין דבריו לבנו (שאין מוקצה חוץ מגרוגרות וצימוקים).

הדרן עלך מסכת ביצה!