דף ב עמוד א
* מסכת ביצה נקראת כך על שם המילה הראשונה שבה היא פותחת, אבל יש שקוראים לה "מסכת יום טוב" בגלל שעוסקת בהלכות יום טוב.
* במשנה מובאות שלוש מחלוקות בדיני יום טוב שבהן בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים.
* לדעת רב נחמן: המשנה (בה נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ביצה שנולדה ביום טוב) עוסקת בתרנגולת העומדת לגדל ביצים (שהינה מוקצה), ובית שמאי מתירים כי לדעתם אין דין מוקצה ונולד ביום טוב, ובית הלל חולקים.
* רבי סתם במשנה בהלכות שבת כדעת רבי שמעון הסובר שאין מוקצה.

דף ב עמוד ב
* רבי סתם במשנה בהלכות יום טוב כדעת רבי יהודה הסובר שיש מוקצה (בגלל שיום טוב קל משבת ועלולים לזלזל בו, לכן החמיר בדין מוקצה ביום טוב).
* "כח דהתירא עדיף".
* לדעת רבה: המשנה עוסקת בתרנגולת העומדת לאכילה [וביום טוב שחל להיות אחר השבת], ובית הלל אוסרים משום 'הכנה'.
* בדבר שלא שכיח לא גזרו חכמים.
* לדעת רב יוסף: המשנה עוסקת בתרנגולת העומדת לאכילה, ובית הלל אוסרים גזירה משום פירות הנושרין.

דף ג עמוד א
* לדעת רבי יצחק ורבי יוחנן: המשנה (האוסרת ביצה שנולדה ביום טוב) עוסקת בתרנגולת העומדת לאכילה ובית הלל אוסרים גזירה משום משקין שזבו.
* אסור לסחוט בשבת את הפירות כדי להוציא מהן משקין; ואם יצאו מעצמן - אסורין, ויש דעה חולקת שמתירה במקרה שהפירות מיועדים לאכילה.
* שלושה תירוצים מובאים בגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) ליישב את הסתירה בדעת רבי יהודה בין המשנה במסכת שבת למשנה במסכת עירובין.

דף ג עמוד ב
* ביצה שנולדה בשבת/יום טוב אסור לטלטל אותה עבור שימושים שונים, אך מותר לכפות עליה את הכלי בשביל שלא תישבר.
* הגמרא מקשה על רב יוסף ורבי יצחק מברייתא בה נאמר "וספיקא אסורה", ומביאה (בעמוד זה ובתחילת העמוד הבא) שני תירוצים.
* כל ספיקא דאורייתא לחומרא, וכל ספיקא דרבנן לקולא.
* דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל (רש"י: הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו כעת באיסור על ידי ביטול).
* דבר חשוב אינו בטל בתערובת (ונחלקו הדעות מהו דבר חשוב: כל שדרכו לימנות / את שדרכו לימנות / שישה דברים בלבד / שבעה דברים בלבד).

דף ד עמוד א
* לדעת רב אשי: כל דבר שיש לו מתירין - אפילו בדרבנן לא בטיל.
* שבת ויום טוב הסמוכים ונולדה ביצה ביום הראשון - לדעת רב (וכך פוסק רבא): אסורה ביום השני, ולדעת רבי יוחנן: מותרת ביום השני, וגם התנאים נחלקו בכך (אך ביום הראשון לדעת כולם אסורה אפילו בטלטול).
* האמורא רב לא היה דורש בהלכה לאחר סעודת יום טוב (עד למחרת) משום שכרות (כי לשיכור אסור להורות).

דף ד עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב שלמחרתו (בניגוד לביצה בה סובר רבי יוחנן שמותרת באכילה ביום השני).
* עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור - מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.
* אסור לבטל איסור לכתחילה בדיני דאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין.
* שני ימים טובים של גלויות - לדעת רב (וכך פוסק רבא): ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני, ולדעת רב אסי: אסורה.
* "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם".
* שני ימים טובים של ראש השנה - לדעת רב ושמואל (וכך פוסק רבא): נולדה בזה אסורה בזה.

דף ה עמוד א
* אם באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום שלושים של אלול - התקינו שלא מקבלים את העדים ונוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש, אך משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלים עדות החדש כל היום.
* לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי - ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה:
- לדעת רבה: מותרת בשני, כי בעקבות תקנת רבן יוחנן בן זכאי הדין זהה לשני ימים טובים של גלויות.
- לדעת רב ושמואל: בחו"ל אסורה בשני, כי עושין שם שני ימים טובים כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה ולא מפני ספק.
- לדעת רב יוסף: אסורה, כי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (גם בדיני דרבנן).

דף ה עמוד ב
- לדעת רב אדא ורב שלמן: אסורה, כי מהרה יבנה בית המקדש ועלולים לטעות.
- לדעת רבא: אסורה, כי תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא רק בנוגע לקבלת העדים, אך גם לדעתו עושים את שני הימים קודש.
* עדות מסורה לבית דין.

דף ו עמוד א
* מת המוטל לקבור - ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים, ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא דווקא כאשר כבר נשתהה וחושש שיסריח), ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
* מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר - ולכן לדעת נהרדעי: ביצה שנולדה ביום ראשון של ראש השנה מותרת ביום שני של ראש השנה.
* אפרוח שנולד ביום טוב - נחלקו האמוראים אם מותר באכילה בו ביום.
* עגל שנולד ביום טוב (אפילו מן הטרפה) - מותר באכילה בו ביום.

דף ו עמוד ב
* לדעה הסוברת שיש מוקצה: מוכן לאדם - לא מוכן לכלבים, מוכן לכלבים - כן מוכן לאדם.
* אפרוח שנולד ועדיין לא נתפתחו עיניו - מחלוקת תנאים אם מותר באכילה.
* "אמר רב הונא אמר רב: ביצה עם יציאתה נגמרה" - בהמשך העמוד מובאות שלוש אפשרויות לביאור מימרה זו (שתי אפשרויות מתוכן נדחו), ובעמוד הבא מובאות שתי אפשרויות נוספות.

דף ז עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה ונולדה ביום טוב - מותרת לאוכלה ביום טוב.
* כל שתשמישו ביום (תרנגולת) - נולד ביום, כל שתשמישו בלילה (עטלף) - נולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה (אדם ודומיו) - נולד בין ביום ובין בלילה.
* בדק בקנה של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה - מותרת (ובתנאי שיש תרנגול זכר בסביבה).
* אם אין תרנגול זכר בסביבה של התרנגולת - התרנגולת עשויה להתחמם מהעפר וללדת (אף בלילה), ולכן אם בדק בקנה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה - אסורה.

דף ז עמוד ב
* כולם מודים שחיוב אכילת חמץ ושאור - בכזית.
* בית שמאי סוברים שחיוב ביעור חמץ - בככותבת, וחיוב ביעור שאור - בכזית, ובית הלל סוברים ששניהם בכזית.
* לדעת בית שמאי מותר לכתחילה לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ובית הלל סוברים שלא ישחט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
* לדעת רבי זירא: השוחט - צריך שייתן עפר למטה ועפר למעלה.

דף ח עמוד א
* החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור.
* "אפר כירה - מוכן הוא (=אינו מוקצה)" - רק אם הוסק מערב יום טוב, או אם הוסק ביום טוב ויש בו עדיין רמץ חם (="ראוי לצלות בו ביצה").
* הכניס עפר לגינתו או לחורבתו - מותר לכסות בו ביום טוב.
* מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ביום טוב, בתנאי שייחד לה קרן זווית.

דף ח עמוד ב
* עשה דוחה לא תעשה - רק במקרים שההתרחשות של שניהם בו זמנית (כמו מילה בצרעת או סדין בציצית, שבשעת המילה או לבישת הטלית נעקר הלאו ומתקיים העשה).
* אפר כירה - דעתו של אדם להשתמש בו ביו"ט לצורך שימוש ודאי ולא לצורך שימוש של דבר שספק אם יצטרך.
* הטעם לכך שכוי ששחטו ביום טוב לא מכסים את דמו – לדעת רבא: כי אפר כירה אין דעתו לספק, ולדעת רמי בריה דרב ייבא: "גזירה משום התרת חלבו".
* אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה - אסור לכסותו ביום טוב, אם אין יכול לכסותו בדקירה אחת.

דף ט עמוד א
* גלגל עיסה ביום טוב - מותר להפריש חלתה ביום טוב, אך אם גלגל עיסה מערב יום טוב - נחלקו האמוראים אם מותר להפריש חלתה ביום טוב.
* לדעת בית שמאי: אין מוליכין את הסולם משובך לשובך ביום טוב, ובית הלל מתירין - ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא דוקא ברשות הרבים או דוקא ברשות היחיד.
* לדעת רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור.

דף ט עמוד ב
* לדעת רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמותר להוליך את הסולם משובך לשובך ביום טוב, ומחלוקתם היא אם מותר להחזיר.
* מהמשנה בתחילת המסכת ("השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה" וכו') משמע שלגבי שמחת יום טוב בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, והגמרא מקשה בעמוד זה משתי משניות אחרות שמהם משמע להיפך, ומתרצת.

דף י עמוד א
* הגמרא ממשיכה להקשות (ולתרץ) משלוש משניות נוספות (בנוסף לשתיים שהובאו בעמוד הקודם) שמהם משמע שלגבי שמחת יום טוב בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים ובניגוד למשנה בתחילת המסכת ("השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה" וכו') שממנה משמע להיפך.
* נטילת יונים ביום טוב כדי לשוחטם - לבית שמאי מותר רק אם ינענע אותם מערב יום טוב, ולבית הלל מספיק שיזמינם בפיו.
* רב חנן בר אמי סובר שבית שמאי מחמירים רק ב"בריכה ראשונה".
* הגמרא מבררת מדוע לדעת בית הלל יש צורך שיאמר "זה וזה אני נוטל" ולא מספיק שיאמר "מכאן אני נוטל למחר".

דף י עמוד ב
* במשנה מובאים דינים של מקרים שונים בהם מצא ביום טוב יונים באופן שונה (בצבע / בכמות / במיקום) ממה שזימן מערב יום טוב, והגמרא דנה ומבארת דינים אלו.
* לדעת רבי חנינא: רוב וקרוב - הלך אחר הרוב.

דף יא עמוד א
* "בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין" – אביי מעמיד את דברי המשנה ב"דף", ורבא מעמיד את דברי המשנה ב"שני קנין זו למעלה מזו".
* גוזל עשוי לדדות רק עד חמשים אמה, ורק בתנאי שרואה את הקן שממנו יצא.
* בית שמאי ובית הלל נחלקו אם מותר ביום טוב ליטול את העלי כדי לקצב עליו בשר, אך מודים שאם כבר קצב עליו בשר שאסור לטלטלו כי נעשה כבר צורך יום טוב.
* בית שמאי אוסרים טרחה ביום טוב כאשר יש חשש שמא לאחר מכן יתחרט ואז יתברר שטרח לשווא.
* בית שמאי ובית הלל נחלקו אם מותר ביום טוב לתת את העור לפני הדורסן, אך מודים שמולחין עליו בשר לצלי (כי אין מולחין אותו יפה).
* אסור למלוח את החלבים ביום טוב, ולדעת רבי יהושע מותר לשוטחן ברוח על גבי יתדות (ונחלקו הלישנות בגמרא אם הלכה כמותו).

דף יא עמוד ב
* מולח אדם ביום טוב כמה חתיכות בשר בבת אחת אע''פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.
* "רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא" (לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה).
* שלושה דברים התירו סופן (שאינו צורך יום טוב) משום תחילתן (שהוא צורך יום טוב): עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש (ולדעת רחבא: אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל לדעת רבי יהודה).
* בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
* רבי שמעון בן אלעזר חולק על המשנה וסובר שבית שמאי ובית הלל לא חולקים לגבי סילוק תריסין ביום טוב (ומתירים) אלא נחלקו רק לגבי החזרתן.

דף יב עמוד א
* בית שמאי אוסרים להוציא לרשות הרבים ביום טוב דבר שאינו צורך אכילה (כגון: קטן, לולב, ספר תורה), ובית הלל מתירים.
* יסוד המחלוקת: בית שמאי סוברים שלא אומרים 'מתוך' (מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה גם שלא לצורך), ובית הלל סוברים שכן אומרים 'מתוך'.
* השוחט עולת נדבה ביום טוב - לוקה, לדעת בית שמאי (כי לא אומרים מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה גם שלא לצורך).
* המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו – לוקה חמש לדעת בית שמאי (משום: מבשל גיד, אוכל גיד, מבשל בשר בחלב, אוכל בשר בחלב, הבערה).

דף יב עמוד ב
* במשנה נאמר שלדעת בית שמאי אסור להוליך חלה ומתנות (זרוע לחיים וקיבה) לכהן ביום טוב, ובית הלל מתירים.
* בברייתא מובאות שלוש דעות שונות בנושא זה (ובנושא הולכת תרומה לכהן ביום טוב), והגמרא מבררת באריכות כאיזו דעה סוברת המשנה שלנו.
* הלכה כרבי יוסי שמותר להוליך מתנות ותרומה לכהן ביום טוב.
* מותר למלול מלילות ולפרוך קטניות ביום טוב (כי זו דישה כלאחר יד, ולא גזרו על כך ביום טוב).

דף יג עמוד א
* הכניס לבית שבלין לאכלן מעט מעט על ידי מלילות - רבי מחייב בתרומה ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר.
* אם הכניס לבית קטניות (בחבילות כשהם קשורים יחדיו) - בגמרא מובאות שתי לישנות בדעת אביי: או שלדעת כולם חייב בתרומה או שלדעת כולם פטור.
* מעשר ראשון שהקדים להפריש אותו לפני תרומה גדולה - אסור באכילת עראי עד שיפריש ממנו תרומת מעשר (הואיל ויצא עליו שם מעשר).

דף יג עמוד ב
* כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב (לאחר שתוקנו לגמרי), כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב.
* לדעת אבא אלעזר בן גימל: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה; אך לדעת חכמים תרומת מעשר צריכה מדידה מדויקת.
* מעשר ראשון שהקדים להפריש אותו לפני תרומה גדולה בשבלין - פטור מתרומה גדולה, אך אם הקדימו כשהתבואה כבר נמצאת בכרי - חייב.
* המקלף שעורים כדי לאוכלם וקבצם בידו - חייב במעשר, אך לגבי שבת לא נחשב תולדה של דש (כי זו לא מלאכת מחשבת).