דף עג עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה מברייתות על רב דימי (שאמר שבגדים שכהן גדול משמש בהן - משוח מלחמה משמש בהן), ומתרצת.
* משוח מלחמה אינו עובד בבית המקדש לא בארבעה בגדים ככהן הדיוט (משום מעלין בקודש ולא מורידין) ולא בשמונה בגדים ככהן גדול (משום איבה).
* הברייתא מפרטת הבדלים שבין כהן גדול לכהן הדיוט ולמרובה בגדים ולמשוח שעבר ולמשוח מלחמה.
* לדעת רבין (וכך בברייתא): בגדים שכהן גדול משמש בהן - משוח מלחמה נשאל בהן באורים ותומים.
* הברייתא מפרטת כיצד שואלים באורים ותומים.

דף עג עמוד ב
* אף על פי שגזירת נביא חוזרת - גזירת אורים ותומים אינה חוזרת.
* למה נקרא שמן אורים ותומים? - אורים שמאירין את דבריהן, תומים שמשלימין את דבריהן.
* לדעת רבי יוחנן: מתן התשובה מהאורים ותומים היה מתקבל על ידי האותיות החקוקות על אבני החושן שהיו בולטות במקומן, ולדעת ריש לקיש: האותיות היו אף זזות ממקומן ומצטרפות למילים שלמות.
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שאין שואלין באורים ותומים אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בעינוי יום הכיפורים ובענייני תשובה וכפרה.
* חצי שיעור - לדעת רבי יוחנן: אסור מן התורה, ולדעת ריש לקיש: מותר מן התורה (אך אסור מדרבנן).

דף עד עמוד א
* שבועת העדות - לדעת רב פפא: אינה נוהגת במלך, לדעת רב אחא בר יעקב: אינה נוהגת במשחק בקוביא.
* הגמרא מקשה על דברי הגמרא בעמוד הקודם, שכל מקום שהדין הוא שענוש כרת לא שונה התנא בלשון "אסור".
* מהמילה "שבתון" לומדים שיש להוסיף עוד עינויים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה) על עינוי האכילה והשתיה.
* חצי שיעור - לדעת רבי יוחנן: אסור מן התורה, בגלל שראוי הוא להצטרף לאכילת איסור, ולדעת ריש לקיש: מותר מן התורה, כי לשון "אכילה" שנאמר בתורה זה רק כשיש שיעור.

דף עד עמוד ב
* בברייתא הראשונה בעמוד מבואר כיצד לומדים מהפסוק "תענו את נפשותיכם" שהכוונה היא לאיסור אכילה ושתיה ולא שישב בחמה או בצנה כדי שיצטער.
* בברייתא השניה בעמוד מבואר בתחילה באריכות כיצד לומדים מהפסוק "תענו את נפשותיכם" שהכוונה היא לאיסור כל סוגי האכילה, ובעקבות קושי בלימוד זה מבואר לבסוף כיצד איסור אכילה נלמד מהפסוק "והאבדתי את הנפש".
* בברייתא השלישית בעמוד מבואר באופן אחר כיצד לומדים מהמילה "תענו" שהכוונה היא לאיסור אכילה ושתיה.
* נחלקו רבי אמי ורבי אסי אודות העינוי שהיה באכילת המן - אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו / אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.
* הסומין אוכלים ואינם שבעים, ולכן מומלץ לכל אחד לאכול ביום כדי שיראה את מאכלו.
* טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה.

דף עה עמוד א
* בעמוד הקודם הובאו שתי מחלוקות של רבי אמי ורבי אסי (בביאור פסוקים), ובעמוד זה מובאות שלוש מחלוקות של רבי אמי ורבי אסי (בביאור פסוקים).
* "דאגה בלב איש ישחנה" - רבי אמי ורבי אסי נחלקו בביאור הפסוק: ישחנה מדעתו / ישיחנה לאחרים.
* מדת בשר ודם: מי שמקניט את חברו - יורד עמו לחייו, אבל מידת הקב"ה אינה כן.
* "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" - רב ושמואל נחלקו בביאור הפסוק אם הכוונה היא לעריות או אף לדגים.
* הגמרא מביאה דרשות שונות בנוגע למן שירד לבני ישראל במדבר.

דף עה עמוד ב
* לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה.
* הגמרא מביאה דרשות שונות בנוגע לשליו ולמן שירדו לבני ישראל במדבר.
* הגמרא מספרת על אמוראים שהיה יורד להם שליו מן השמים.
* טל היה מעל ומתחת למן, ודומה היה המן כמו שמונח בקופסא.
* "לחם אבירים אכל איש" - לדעת רבי עקיבא: לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, לדעת רבי ישמעאל: לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, דבר אחר: זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל.
* המן היה נבלע בגוף האדם ולא יצא מן המעיים (ונחלקו התנאים אם המן היה מפיג אוכל שתגרי אומות העולם היו מוכרים לבני ישראל וגם זה היה נבלע בגופם או לא).

דף עו עמוד א
* רבי שמעון בר יוחאי מביא שני הסברים מדוע לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה לצורך כל השנה אלא ירד להם בכל יום.
* לדעת רבי אלעזר המודעי: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה. (והגמרא מבארת את אופן החישוב).
* מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב.
* החמישה עינויים (המוזכרים במשנה בתחילת הפרק) הם כנגד חמישה עינויים שנאמרו בתורה בפרשיות העוסקות ביום כיפור.
* שתיה בכלל אכילה, ולכן אינה נספרת כעינוי נפרד. (והגמרא מבררת את המקור לכך ששתיה בכלל אכילה).

דף עו עמוד ב
* הנודר מן התירוש - אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין. (אמנם "תירוש" האמור בפסוקים זה יין, אך בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין דרכם לקרוא "תירוש" ליין).
* "יין" - שמביא יללה לעולם, "תירוש" - שכל המתגרה בו נעשה רש.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמניעה מרחיצה וסיכה נקראת עינוי.

דף עז עמוד א
* הגמרא מביאה פסוקים מנבואת יחזקאל (בנוגע לגבריאל שהוציאו אותו מאחורי הפרגוד וחזר לשם בזכות דבריו של דניאל) ומבארת אותם.
* אילמלי לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל - לא נשתיירו מעם ישראל שריד ופליט.
* "כן יתן לידידו שנא" - אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא.
* הגמרא מביאה מקור נוסף לכך שמניעה מרחיצה נקראת עינוי.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמניעה מנעילת הסנדל נקראת עינוי.

דף עז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת את המקור לכך שמניעה מתשמיש המטה נקראת עינוי.
* אסור לרחוץ ביום כיפור גם את מקצת גופו, אלא אם היה מלוכלך בטיט ובצואה.
* אסור לסוך ביום כיפור גם את מקצת גופו, אלא אם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו.
* מותר לאשה להדיח יד אחת במים ולתת פת לתינוק.
* ההולך ביום כיפור להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו וכן ההולך לשמור פירותיו - מותר לו לעבור עד צווארו במים.
* הגמרא מביאה דרשות על הנחל שעתיד לצאת מקודש הקדשים בביהמ"ק השלישי.

דף עח עמוד א
* מותר לעבור בשבת במים עם מנעל ברגליו ואין חשש שמא ישמט מרגלו ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ונחלקו הדעות אם כך הדין לכתחילה גם בסנדל שברגלו.
* אסור לשבת על גבי טיט לח ביום כיפור (כי התענוג מלחות הטיט קרוב לתענוג רחיצה).
* מותר להצטנן על ידי החזקת פירות קרים ביום כיפור.
* מותר לשרות בערב יום כיפור מטפחת במים ולסחוט אותה, ולמחרת ביום כיפור לקנח בה ידיו ורגליו.
* הלכה כרבן שמעון בו גמליאל הסובר שנאמן הכהן לדון ולהעיד על בכור בהמה של חבירו ולא על של עצמו.

דף עח עמוד ב
* מותר לנעול ביום כיפור מנעל העשוי משעם.
* קב הקיטע נחשב למנעל (ולכן אסור לצאת בו ביום כיפור), ולגבי שבת נחלקו התנאים אם מותר לצאת בו בשבת או לא (מחשש שישמט מרגלו ויבוא להוליכו ארבע אמות ברשות הרבים).
* הקטנים מותרים בכל העינויים ביום כיפור חוץ מנעילת סנדל, והגמרא מבררת את הטעם לכך.
* לדעת רבי חנניא בן תרדיון משום רבי אליעזר: מותר למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ביום כיפור ומותר ליולדת לנעול את הסנדל ביום כיפור. (וחכמים חולקים).
* במקום שיש עקרבים מותר לכל אדם לנעול את מנעליו ביום כיפור.

דף עט עמוד א
* "האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה" - רב פפא מסתפק אם הכוונה היא לשיעור כותבת הגסה וגרעינתה או לשיעור כותבת הגסה או גרעינתה.
* "עצם כשעורה" - רב אשי מסתפק האם הכוונה היא לעצם בקליפתה או בלא קליפתה, ואם הכוונה היא לעצם לחה או יבשה.
* שיעור כותבת הגסה - לדעת רב יהודה: יתירה מכביצה.

דף עט עמוד ב
* רגילים בני אדם לומר שבשני קבין של תמרים עם גרעיניהם יש יותר מקב אחד של גרעינים.
* אכילת פירות בחג סוכות איננה חייבת להיות בסוכה.
* שיעור כותבת הגסה - לדעת רב זביד: פחותה מכביצה.

דף פ עמוד א
* כל השיעורים (האמורים באוכלים) - כולם בכזית חוץ מטומאת אוכלים.
* תפסת מרובה - לא תפסת, תפסת מועט - תפסת.
* האוכל כזית חלב בינוני בזמן הזה - אל יכתוב בפנקסו שהוא חייב חטאת, אלא יכתוב "כזית בינוני אכלתי" שמא יבואו בית דין ויחדשו שמשערים בכזית גדול, ונמצא שפטור מקרבן ומביא חולין לעזרה.
* שיעורים של האיסורים שעל ידם הוא נענש - שיעורים אלו הם הלכה למשה מסיני.
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שהשותה ביום הכיפורים כשיעור מלוא לוגמיו חייב - ושמואל מבאר שהכוונה היא "כמלוא לוגמיו" ולא מלוא לוגמיו ממש.

דף פ עמוד ב
* הגמרא מקשה מספר קושיות על כך שנקבע ששיעור אכילה ביום כיפור הוא ככותבת, ומתרצת.
* טומאת הגוף על ידי אכילת אוכל טמא היא מדרבנן, והפסוק המובא בגמרא הוא רק אסמכתא בעלמא.
* בשר חי ומלח שעליו - מצטרפים לשיעור ככותבת, וכך גם ציר שעל גבי הירק.
* האוכל אכילה גסה ביום כיפור - פטור.
* זר שאכל תרומה בשוגג באכילה גסה - משלם את הקרן אך לא את החומש.

דף פא עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שאכילה ושתיה ביום כיפור לא מצטרפים לשיעור אחד - והאמוראים נחלקו אם דין זה הוא רק כדעת רבי יהושע או גם כדעת חכמים.
* לדעת ריש לקיש: לא נאמרה בתורה אזהרה על מצוות עינוי ביום כיפור, והגמרא מתקשה בטעם הדבר.
* הגמרא מביאה שמצינו תנא שלמד אזהרה במצוות עינוי, ומבררת את המקור לדבריו.
* הגמרא מביאה מקורות נוספים (ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, רב אחא בר יעקב, רב פפא) לאזהרת מצוות עינוי ביום כיפור.

דף פא עמוד ב
* "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש..." - הברייתא דורשת מפסוק זה שמוסיפין מחול על הקודש.
* "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש..." - חייא בר רב מדפתי שנה ברייתא הדורשת מפסוק זה שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
* האוכל פלפלים יבשים או זנגביל יבש או עלי קנים ביום כיפור - פטור מכרת.
* מהמשנה (בעמוד א) ניתן לדייק שאם שתה ביום כיפור חומץ - חייב (וכדעת רבי הסובר שחומץ משיב את הנפש).

דף פב עמוד א
* בגמרא מובאות שלוש דעות כיצד לפרש את דברי המשנה העוסקת בדין חינוך הילדים בתענית ביום כיפור.
* לדעת רבי יוחנן (החולק על רב הונא ורב נחמן): חכמים לא תיקנו שילדים ישלימו את התענית.
* במשנה מבואר שאשה עוברה שהריחה ריח תבשיל ביום כיפור ויש סכנה אם לא תאכל, מותר לה לאכול מהתבשיל עד שתשיב נפשה, ובברייתא מבואר מה הדין כאשר הריחה מאכלות אסורות בשאר ימות השנה.
* אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. (והגמרא מבררת את המקור לכך).

דף פב עמוד ב
* המקור לכך שצריך למסור את הנפש בכדי להימנע מאיסור רציחה הוא מסברא ("מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי").
* הגמרא מספרת על אשה מעוברת שהריחה מאכל ביום כיפור ובאה לידי סכנה, ורבי אמר שילחשו לה באוזנה שיום כיפור היום, וכך עשו, ובנה שנולד הוא רבי יוחנן.

דף פג עמוד א
* לדעת רבי ינאי: אם החולה אומר שהוא צריך לאכול ביום כיפור והרופא אומר שהוא לא צריך - שומעים לחולה, ואם החולה אומר שהוא לא צריך והרופא אומר שהוא כן צריך - שומעים לרופא.
* לדעת מר בר רב אשי: אם החולה אומר שהוא צריך לאכול ביום כיפור - אפילו אם מאה רופאים אומרים שהוא לא צריך, שומעים לחולה.
* מי שאחזו בולמוס - מאכילים אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, ויש להאכילו תחילה מהאיסור הקל יותר, ובמקרה שיש רק טבל ותרומה נחלקו התנאים מה להאכיל תחילה.

דף פג עמוד ב
* מי שאחזו בולמוס - מאכילים אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירים מאור עיניו של אדם (אם אוכלים אותם לאחר האכילה).
* הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה.
* רבי מאיר היה רגיל לדייק בשמות של אנשים, ורבי יהודה ורבי יוסי בתחילה לא היו מדייקים בשמות, ולבסוף כן דייקו.
* בברייתא מובאים חמישה דברים שנאמרו בכלב שוטה.
* כיצד הכלב נעשה שוטה? - לדעת רב: נשים כשפניות משחקות בו, לדעת שמואל: רוח רעה שורה עליו.

דף פד עמוד א
* הגמרא מבארת מה תקנתו של מי שמתחכך בכלב שוטה ומה תקנתו של מי שכלב שוטה נשך אותו.
* הגמרא מספרת על הרפואה שעשתה נוכרית אחת לרבי יוחנן כאשר חלה ב"צפידנא" (חולי השינים והחניכים), ומבארת ממה נגרם חולי זה ומה סימניו.
* במשנה (בדף הקודם) נאמר שלדעת רבי מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, והגמרא מבררת האם חכמים חולקים על כך או לא ומוכיחה שלא חולקים.

דף פד עמוד ב
* כל ספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו אם אין הספק לשבת זו וברור שלא ימות בשבת זו אלא הספק הוא שאם לא יעשו לו היום (רפואה מסוימת הדורשת חילול שבת) שמא ימות לשבת הבאה.
* חילול שבת לחולה שיש בו סכנה - אין עושים דברים הללו על ידי נכרים אלא על ידי גדולי ישראל.
* מפקחים פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין.
* לדעת שמואל: לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. (והגמרא מבררת את דעתו באיזה מקרה מדובר).