דף מח עמוד א
* הגמרא מביאה לאורך כל העמוד ספקות שונים בנוגע לקמיצה וחפינה.
* "מלא חפניו" של קטורת שצריך הכהן הגדול ליטול - שפת הקטורת צריכה לעלות מעט מעל שפת ידיו.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שדם שנשפך מצוואר הבהמה לארץ נפסל, אך אם נשפך לאחר שהתקבל בכלי כשר - ומסתפקת הגמרא מה דין קטורת שנתפזרה ממלוא חפניו על הרצפה (האם ידו נחשבת כצוואר בהמה או ככלי שרת).
* חישב בחפינת הקטורת על מנת להקטירה למחר - פסולה.

דף מח עמוד ב
* חישב בחתיית גחלים על מנת להקטיר את הקטורת למחר - הגמרא נשארת בספק אם נפסלת הקטורת בכך.
* הולכת דם הקרבן ממקום השחיטה עד המזבח כדי לזורקו - לדעת רב ששת: כשירה ביד שמאל. (רב ששת הביא ראיה לכך מכך שבמשנה בדף הקודם נאמר שאת כף הקטורת מוליך הכהן הגדול ביד שמאל).

דף מט עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא ודוחה את דבריו של רב ששת הסובר שהולכת דם הקרבן ביד שמאל ממקום השחיטה עד המזבח כדי לזורקו כשירה.
* הגמרא מסתפקת האם חפינת הקטורת ביום כיפור צריכה להיעשות דוקא על ידי כהן גדול.
* חפן הכהן הגדול את הקטורת ונתנה לתוך הכף ומת קודם שהספיק להכניסו לקודש הקדשים - רבי יהושע בן לוי מסתפק אם צריך כהן גדול אחר שנתמנה תחתיו לחפון מחדש, ולדעת רבי חנינא ודאי שצריך.
* רבי חנינא היה קשיש מרבי יהושע בן לוי.
* הגמרא מסתפקת אם צריך לחזור ולחפון את הקטורת גם בקודש הקדשים ("חופן חוזר וחופן או לא").

דף מט עמוד ב
* למסקנת הגמרא: צריך לחזור ולחפון את הקטורת גם בקודש הקדשים.
* שחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים שלו ומת קודם זריקת דמו - נחלקו האמוראים אם כהן גדול אחר המתמנה במקומו צריך לשחוט פר חדש או לא.

דף נ עמוד א
* למסקנת הגמרא: אם הפסוק מדבר בגוף הפר בעורו ובשרו ופרשו כולם יחד, לדעת כולם נקרא "פר" אף לאחר שחיטתו, ומחלוקת האמוראים אם נקרא "פר" לאחר שחיטה היא כשמדובר בדם הפר לבדו.
* שחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים שלו ומת קודם זריקת דמו, לא ניתן לומר שכהן גדול אחר המתמנה במקומו לא יכול להיכנס בדם הפר של הראשון כי חטאת שמתו בעליה למיתה הולכת, בגלל שפר זה נחשב לחטאת שותפים ובה לא נאמר שהולכת למיתה.

דף נ עמוד ב
* רבי אלעזר הסתפק, בדעת הסובר שפר כהן גדול ביום כיפור הוא קרבן יחיד, אם יכול הכהן הגדול לעשות תמורה תחת בהמה זו או לא.
* המקדיש בהמה לקרבן לצורך חברו - מוסיף חומש אם בא לפדותה, ורק חברו המתכפר בקרבן זה - עושה בה תמורה, והתורם משלו על של חברו - טובת הנאה שלו.
* חומר בזבח מבתמורה - שהזבח נוהג ביחיד כבצבור ודוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה מה שאין כן בתמורה, וחומר בתמורה מבזבח - שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח (והגמרא מבררת על אלו קרבנות בדיוק מדובר).

דף נא עמוד א
* רב ששת סובר שאין שוחטים את הפסח על היחיד (אלא רק על חבורה).
* לדעת ת"ק: פסח שני דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, ולדעת רבי יהודה: אף דוחה את הטומאה.

דף נא עמוד ב
* פר יום הכפורים - על הכהן הגדול להביא את הפר מכסף שלו ולא משל הצבור ולא משל אחיו הכהנים, ואף בדיעבד לא כשר אם לא הביא את הפר מכסף שלו.
* לדעת חכמים: בבית המקדש השני עשו שתי פרוכות בין ההיכל לקודש הקדשים מחמת הספק.
* נחלקו התנאים בברייתא לגבי מסלול הליכתו של הכהן הגדול בהיכל לצורך כניסתו לקודש הקדשים - לדעת רבי יהודה: בין המזבח למנורה היה מהלך, לדעת רבי מאיר: בין שלחן למזבח, לדעת רבי יוסי: בין שלחן לכותל. (והגמרא מבארת את טעמיהם).

דף נב עמוד א
* חביבים ישראל שלא הצריכם הכתוב לשליח (אלא כל אחד ואחד מתפלל על עצמו).
* אמה טרקסין - לא הכריעו בו חכמים אם קדושתו היא כקדושת קודש הקדשים או כקדושת היכל.
* לדעת איסי בן יהודה: חמש מקראות בתורה אין להם הכרע כיצד יש לפסק אותם.

דף נב עמוד ב
* הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי הוא איסי בן יהודה הוא איסי בן גור אריה הוא איסי בן גמליאל הוא איסי בן מהללאל, ומה שמו? - איסי בן עקיבא שמו.
* לדעת רב חסדא: יש פסוק נוסף בתורה שאין לו הכרע. ("וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים").
* משנגנז ארון על ידי יאשיהו - נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל.
* המשנה סוברת כדעה שצובר את הקטורת על גבי הגחלים (ולא כדעה הסוברת שהיה מפזר), ונחלקו הברייתות אם היה מתחיל לצבור את הקטורת מצד ראש המחתה לצד בית יד המחתה או להיפך.

דף נג עמוד א
* הכהן הגדול צריך לשפוך את הקטורת על הגחלים בקודש הקודשים, ולא כמו הצדוקים הסוברים שיש לעשות זאת לפני כניסתו לקודש הקודשים.
* אם לא נתן בקטורת מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה.
* הגמרא מביאה חמישה תירוצים מדוע צריך שני פסוקים המלמדים שנותנים מעלה עשן בקטורת כמובא בברייתא.
* לדעת רבי אליעזר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן.
* כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן - כשהן נפטרין לא היו מחזירין פניהן והולכין אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו - לא יחזיר פניו וילך אלא מצדד פניו והולך.

דף נג עמוד ב
* המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום (ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין [של הקב"ה] ואחר כך לשמאל).
* כיון שפסע שלוש פסיעות לאחוריו לאחר תפילתו צריך לעמוד שם ולא לחזור מיד.
* הגמרא מבארת מה היתה תפילתו הקצרה של הכהן הגדול בהיכל לאחר הקטרת הקטורת בקודש הקודשים.
* תפילת עוברי דרכים שלא ירדו גשמים לא הועילה מול רבי חנינא בן דוסא.
* המשנה סוברת כדעה שהארון גלה לבבל ולא כדעה שהארון נגנז במקומו.
* ישנה מחלוקת אם רבי שמעון בן יוחאי סובר שהארון גלה לבבל או נגנז במקומו.

דף נד עמוד א
* שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל.
* הגמרא דוחה את הטענה שכל מקום שכתוב "שם עד היום הזה" הכוונה היא לעולם.
* לדעת חכמים: ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז. (ורב נחמן מביא לכך הוכחה מהמשנה שבעמוד הקודם).
* בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
* שלשה עשר פרוכות היו במקדש - שבעה כנגד שבעה שערים, אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתים בדביר, ושתים כנגדן בעליה.

דף נד עמוד ב
* בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו.
* לדעת רבי אליעזר: עולם מאמצעיתו נברא, לדעת רבי יהושע: עולם מן הצדדין נברא, לדעת רבי יצחק: אבן ירה הקב"ה בים ממנו נשתת העולם, לדעת חכמים: מציון נברא.
* לדעת רבי אליעזר הגדול: תולדות שמים משמים נבראו, תולדות הארץ מארץ נבראו, לדעת חכמים: אלו ואלו מציון נבראו.

דף נה עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שההזאה שניתנה למעלה בפר ובשעיר לא היו על הכפורת ממש אף שנאמר בהם "על הכפורת".
* "על פני הכפורת קדמה" - זה בנה אב שכל מקום שנאמר "פני" אינו אלא לצד מזרח.
* בברייתא מבואר המקור לכך שההזאה שלמעלה בפר היתה אחת בלבד וההזאות שלמטה בשעיר היו שבע.
* אופן המניין של ההזאות על ידי הכהן הגדול - לדעת רבי מאיר: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, וכן הלאה, לדעת רבי יהודה: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת, וכן הלאה.
* הטעם לשכך שהזאה ראשונה שלמעלה צריכה מנין עם כל אחת ואחת - לדעת רבי אלעזר: כדי שלא יטעה בהזאות, לדעת רבי יוחנן: דין זה נלמד מפסוק.

דף נה עמוד ב
* לדעת רבי יהודה לא היו שופרות לקיני חובה - הגמרא דחתה את דברי רב יוסף (בסוף העמוד הקודם) שהטעם הוא שמא יתחלף שופר החובה בשופר הנדבה, כי ניתן היה לסמוך על כתיבה.
* רב דימי מביא שטעמו של רבי יהודה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי.
* לדעת רבי יהודה "אין ברירה".

דף נו עמוד א
* עמוד זה הוא מהעמודים הקצרים בש"ס - בעמוד זה מובאות שתים עשרה מילים בלבד וכולן מתוך ברייתא.
* לדעת רבי מאיר: הלוקח יין מבין הכותיים ערב שבת עם חשכה, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה - מעשר ראשון, תשעה - מעשר שני, ומיחל ושותה מיד.

דף נו עמוד ב
* הגמרא מוכיחה שלדעת רבי יהודה "אין ברירה".
* הטעם לדעת רבי יהודה, הסובר שלא היה אלא כן אחד להניח עליו ביום הכיפורים את המזרק עם הדם ולא היו שני כנים, הוא מחשש שמא הכהן הגדול יתבלבל בין מזרקי הדם של הפר והשעיר מחמת חולשת התענית.
* הברייתא מבארת את המקור לכך שלאחר שהיזה בפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר ומדם השעיר כך מזה גם בהיכל.
* "השוכן אתם בתוך טומאתם" - אפילו בשעה שהם טמאים שכינה עמהם.

דף נז עמוד א
* בברייתא (בסוף העמוד הקודם) מובא שלומדים בהיקש את ההזאות שבהיכל מההזאות שלפני ולפנים (שנלמדו בעצמם בהיקש זה מזה) - והגמרא מקשה "וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש", ומביאה שלושה תירוצים.
* לדעת ת"ק: ההזאה בהיכל מדם הפר והשעיר של יום הכיפורים וכן של פר העלם דבר של צבור איננה על הפרוכת ממש אלא כנגד הפרוכת, אך רבי אלעזר ברבי יוסי אמר שראה את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכיפורים וכן של פר העלם דבר של צבור.
* נתערבו הדמים של הפר בדמים של השעיר קודם שהיזה מהם בפנים - לדעת רבי ירמיה: נותן מתערובת הדמים הזו הזאה אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר ואח"כ נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.

דף נז עמוד ב
* נתערבו הדמים של הפר בדמים של השעיר לאחר שכבר הזה אחת למעלה מדם הפר - לדעת רבא: נותן מדם התערובת שבע למטה לשם פר ואח"כ נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.
* נתערבו לו כוס דם הפר וכוס דם השעיר לפני שהזה מהם - נותן אחת למעלה ושבע למטה מכוס אחת ואח"כ מהשניה ואח"כ מהשלישית.
* מקצת דמים נתערבו לו ומקצת דמים לא נתערבו לו - נותן מהדמים שלא נתערבו לו, ולגבי הדמים שנתערבו לו נחלקו האמוראים אם דינם כשיריים (והולכים ליסוד) או שהם נחשבים דחויים (והולכים לאמה).
* כשקיבל את דם החטאת בשתי כוסות אך הזה את המתנות שעל המזבח מכוס אחת בלבד - נחלקו התנאים אם כוס אחד עושה את חבירו דחוי או שיריים.
* נחלקו התנאים אם מערבים את דם הפר ודם השעיר לפני נתינת הדם על קרנות מזבח הזהב, והמשנה (נג ע"ב) סוברת כדעה שמערבים.

דף נח עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי יאשיה הסובר שמערבים את דם הפר ודם השעיר לפני נתינת הדם על קרנות מזבח הזהב.
* רמי בר חמא הסתפק מה הדין כאשר הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם - לפי הלישנא הראשונה בגמרא הספק הוא אם יש כאן דין חציצה (והספק לא נפשט), ולפי הלישנא השנייה בגמרא הספק הוא אם דרך שירות בכך (והגמרא השיבה שדרך שירות בכך).
* רמי בר חמא הסתפק מה הדין כאשר הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם - לפי הלישנא הראשונה בגמרא הספק לא נפשט, ולפי הלישנא השנייה בגמרא רב חסדא השיב שכשר.

דף נח עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתות המבארות את המקור לכך שבשעת הזאת הדם על הפרוכת ביום הכיפורים הכהן עומד בין המזבח לפרוכת ובשעת הזאת דם פר כהן משיח על הפרוכת הכהן עומד ממזרח למזבח.
* סדר מתנות הדם על קרנות המזבח - לדעת רבי עקיבא: מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, לדעת רבי יוסי הגלילי: מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. (והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור המחלוקת).
* אין מעבירין על המצוות.

דף נט עמוד א
* בברייתא מובאת עדות של כהן גדול אחד שאמר שהקיף בידו ביום הכיפורים את המזבח הפנימי בשעת מתן דמים ולא הלך ברגל מקרן לקרן, ועדות של כהן גדול אחר שהעיד להיפך.
* נחלקו התנאים בדעת רבי אליעזר אם הכהן הגדול נותן את הדם על כל הקרנות מלמעלה למטה חוץ מזו שעומדת כנגדו באלכסון שנותן עליה מלמטה למעלה, או שנותן את הדם על כל הקרנות מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו שנותן עליה מלמעלה למטה.
* "טהרו של מזבח" הכוונה היא למקום גלוי על גג המזבח.
* נחלקו התנאים לגבי מקום נתינת ההזאות בגג המזבח - בצפונו או בדרומו.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שאת שיירי דם חטאות הפנימיות יש לשפוך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ואת שיירי דם חטאות החיצונות יש לשפוך על יסוד דרומי, ובברייתא מובאות דעות נוספות (שניהם ביסוד מערבי או שניהם ביסוד דרומי).

דף נט עמוד ב
* נחלקו התנאים אם יש דין מעילה מדרבנן בדם קדשים, אך מהתורה כולם מודים שאין בהם דין מעילה.
* הגמרא מביאה שלושה מקורות לכך שאין דין מעילה בדם קדשים (ובעמוד הבא הגמרא מבארת מדוע יש צורך בשלושה מקורות).
* אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו.