דף מ עמוד א
* מסוף העמוד הקודם ועד סוף עמוד זה הגמרא מקשה שלוש קושיות משלוש ברייתות על דעת רבי ינאי שבלישנא השניה הסובר שאף לרבי יהודה ההגרלה מעכבת.
* אם לא התודה הכהן הגדול על השעיר המשתלח - לדעת ת"ק: כשר, לדעת רבי שמעון: פסול.

דף מ עמוד ב
* לדעת רבי יהודה: השעיר המשתלח צריך להישאר חי עד שעת מתן דמו של השעיר הפנימי, ולדעת רבי שמעון: השעיר המשתלח צריך להישאר חי עד לאחר שיתוודה עליו את עוונות בני ישראל.
* הגמרא מביאה ראיה מברייתא שהגרלה אינה מעכבת, ודוחה את הראיה.
* הגמרא מביאה ראיה מברייתא שעליית הגורל מעכבת, ודוחה את הראיה.
* הגמרא מביאה ראיה מברייתא שלדעת רבי יהודה הגרלה מעכבת.

דף מא עמוד א
* סתם סיפרא - רבי יהודה.
* לדעת רב חסדא: אין הקינין מתפרשות (איזה מהם יהיה לחטאת ואיזה מהם יהיה לעולה) אלא או בזמן שהבעלים קונים את העופות לקרבנם או בעשיית כהן.
* הגמרא מקשה שתי קושיות משתי ברייתות על רב חסדא, ומתרצת.

דף מא עמוד ב
* אין פדיון לעוף שהוקדש ואפילו לאחר שנפל בו מום.
* מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני - לדעת רבי אלעזר בשם רבי הושעיא: לא יצא, ולדעת רבי חגא בשם רבי הושעיא: יצא.
* היו קושרים לשון של זהורית על ראש השעיר המשתלח, ואף על השעיר הנשחט היו קושרים לשון של זהורית כנגד צוארו.
* לדעת רב יוסף: לשון של שעיר המשתלח צריכה שיעור (כי צריך לחלוק אותה), ולשון של פרה אדומה לא צריכה שיעור (כי אין צריך לחלוק אותה).
* ישנה מחלוקת תנאים אם הלשון של פרה אדומה צריכה להיות כבדה.

דף מב עמוד א
* לשון של פרה, לשון של שעיר המשתלח, לשון של מצורע - נחלקו האמוראים מה משקל כל לשון.
* מיתת צדיקים מכפרת (מובא ברש"י).
* שחיטת פרה אדומה ושחיטת פר כהן גדול ביום כיפור - נחלקו הדעות איזו שחיטה כשרה בזר ואיזו פסולה בזר. (והגמרא מבארת את טעמיהם).

דף מב עמוד ב
* במעשה פרה לא פוסל היסח הדעת בהשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
* הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדעת רב הסובר ששחיטת פרה אדומה בזר פסולה.
* אסיפת אפרה של פרה אדומה ומילוי מים וקידוש - כשרין באשה כבאיש וכשרין ביום ובלילה.
* פסוקי פרשת פרה אדומה נכתבו בשני אופנים - יש שהפסוק השני מוציא ומבטל את משמעות הפסוק שקדם לו, ויש שהפסוק השני מתקיים באותו אופן של הפסוק שקדם לו.

דף מג עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה לפרט את שני האופנים של פסוקים מפרשת פרה אדומה - פסוקים בהם הפסוק השני מוציא ומבטל את משמעות הפסוק שקדם לו, ופסוקים בהם הפסוק השני מתקיים באותו אופן של הפסוק שקדם לו.
* "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא".
* עבור אסיפת אפר פרה אדומה: זר ואשה - כשרים, חרש שוטה וקטן - פסולים.
* עבור קידוש (נתינת מים על אפר פרה אדומה בכלי): לדעת חכמים: חרש שוטה וקטן פסולים, לדעת רבי יהודה: קטן כשר, אשה ואנדרוגינוס פסולים. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* עבור הזאת מי אפר פרה אדומה על הטמא: לדעת חכמים: אשה פסולה וקטן כשר, לדעת רבי יהודה: אשה כשרה וקטן פסול.

דף מג עמוד ב
* "והזה הטהור על הטמא" - מפסוק זה לומדים שטבול יום כשר בפרה.
* שחיטת פרה בזר - לדעת רבי שמעון בן יהוצדק: פסולה, ולדעת רבי יוחנן: כשירה.
* מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב.
* לאחר שהכהן הגדול שוחט את הפר הוא מקבל את דמו במזרק ונותנו לאחד הכהנים שימרס בו על הרובד הרביעי של ההיכל.

דף מד עמוד א
* הברייתא מביאה את המקור לכך, שבשעת הקטרת הקטורת בקודש הקדשים ובשעת מתן דמים של הפר והשעיר של יום הכפורים, כל אדם צריך לפרוש מההיכל.
* על מה קטורת מכפרת? - על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.
* במשנה במסכת כלים נאמר שיש לפרוש מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, ורבי אלעזר מחדש שדין זה הוא רק בשעת הקטרה שבהיכל אבל בשעת הקטרה שבקודש הקדשים יש לפרוש רק מההיכל אך לא מבין האולם ולמזבח.

דף מד עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שיש לפרוש מבין האולם ולמזבח גם בשעת מתן דמים של פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים.
* הגמרא דוחה את הדיוק ממסכת כלים ש"מעלות דאורייתא".
* הגמרא דוחה את הדיוק ממסכת כלים שקדושת האולם וההיכל היא קדושה אחת.
* התורה חסה על ממונן של ישראל, ולכן גם חכמים חסו ולכן אמרו שלא יחתה בכל יום את הגחלים במחתה של זהב אלא בשל כסף.
* הגמרא מפרטת חילוקים שונים בין המחתה של יום הכיפורים למחתה שבשאר ימות השנה.
* לדעת רב חסדא: יש שבעה מיני זהבים.

דף מה עמוד א
* כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח.
* ביום הכפורים הכהן הגדול עולה באמצע הכבש ויורד באמצע הכבש, ולא במזרח הכבש, והטעם הוא משום כבודו של הכהן הגדול (להראות את חשיבותו שמתנהג כבן בית).
* ביום הכפורים הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב (ולא מהכיור), והטעם הוא משום כבודו של הכהן הגדול.
* נחלקו התנאים במספר המערכות - לדעת רבי יהודה: בכל יום שתים וביום הכיפורים שלוש, לדעת רבי יוסי: בכל יום שלוש וביום הכיפורים ארבע, לדעת רבי מאיר: בכל יום ארבע וביום הכיפורים חמש. (והגמרא מבררת את טעמיהם)

דף מה עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: עיכולי עולה אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת.
* המקור לכך שביום הכיפורים מוסיפים מערכה אחת יותר מאשר בשאר הימים הוא מהמילה "והאש".
* מהפסוק "אש תמיד" לומדים שלצורך הדלקת המנורה יש לקחת אש מעל גבי המזבח החיצון.
* מהפסוק "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" לומדים שלקיחת הגחלים למחתה של יום הכיפורים היא ממזבח החיצון.

דף מו עמוד א
* לדעת בר קפרא: רבי מאיר סובר שאיברי עולה שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמה ואפילו בשבת. (והגמרא מבררת מה החידוש בדברי בר קפרא).
* רב הונא חולק על בר קפרא וסובר שבשבת לא היו מקריבים את האיברים שלא נתעכלו.
* לדעת רב הונא: סופו של קרבן התמיד "אינו דוחה" - ומבאר רב חסדא שהכוונה היא שאינו דוחה את הטומאה, ורבה מבאר שהכוונה היא שאינו דוחה את השבת.

דף מו עמוד ב
* רבה מבאר (מסוף העמוד הקודם) את סברתו ואת סברת רב חסדא.
* המכבה את אש הגחלים שניטלו מהמזבח החיצון בשביל המחתה או בשביל המנורה - לדעת אביי חייב (על הלאו של כיבוי אש המזבח) ולדעת רבא פטור. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא כשכיבה את האש בעוד הגחלים מונחים בראשו של המזבח או אחרי שהוריד אותם לרצפת העזרה).
* לדעת רב נחמן: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה - חייב.

דף מז עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהמשך עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול, ומתחיל בתיאור המשך עבודת הקטורת לקראת הכנסתה לקודש הקדשים.
* הגמרא מבארת מדוע מביאים לכהן הגדול כף עבור הקטורת שחופן (במקום שיוליך בחופניו לקודש הקדשים בלי הכף), ומבארת מדוע נוטל את מחתת הגחלים ביד ימין ואת הכף עם הקטורת ביד שמאל.
* אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעה קבים קטורת במלוא חפניו.
* שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה (והיא השיבה לחכמים שהטעם שזכתה בכך הוא בגלל ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", אך חכמים השיבו לה: "הרבה עשו כן ולא הועילו").
* אסור לעשות כלי מידה כמידת הקומץ שבידו כדי למדוד בו את קומץ המנחה, אלא יש לקמוץ ביד ממש, והגמרא מסתפקת אם כך הוא הדין גם לגבי חפינת הקטורת.
* הקמיצה צריכה להיות כפי שאנשים קומצים - לא מבורץ (מבצבץ ויוצא מכל צד) ולא בראשי אצבעותיו (מעט).

דף מז עמוד ב
* קמיצת מנחת מחבת ומנחת מרחשת, מליקה בחטאת העוף, חפינת הקטורת (בפעם השניה, בקודש הקדשים) - הם העבודות הקשות שבמקדש.
* מנחה שנכנסה לבין האצבעות בזמן הקמיצה - ספק אם דינה כקומץ או כשיריים, ולכן מקטיר תחילה את הקומץ ואח"כ מקטיר את מה שבין האצבעות ואומר שאם שיריים הם אז תהיה הקטרתן לשם עצים ולא לשם הקטרה.
* שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ.
* הגמרא מסתפקת מה דין הקטורת שנכנסת בין האצבעות של מלוא חופניו של כהן גדול ביום כיפור.
* הגמרא מסתפקת לגבי אופנים שונים של קמיצה וחפינה מה דינם.

דף מח עמוד א
* הגמרא מביאה לאורך כל העמוד ספקות שונים בנוגע לקמיצה וחפינה.
* "מלא חפניו" של קטורת שצריך הכהן הגדול ליטול - שפת הקטורת צריכה לעלות מעט מעל שפת ידיו.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שדם שנשפך מצוואר הבהמה לארץ נפסל, אך אם נשפך לאחר שהתקבל בכלי כשר - ומסתפקת הגמרא מה דין קטורת שנתפזרה ממלוא חפניו על הרצפה (האם ידו נחשבת כצוואר בהמה או ככלי שרת).
* חישב בחפינת הקטורת על מנת להקטירה למחר - פסולה.

דף מח עמוד ב
* חישב בחתיית גחלים על מנת להקטיר את הקטורת למחר - הגמרא נשארת בספק אם נפסלת הקטורת בכך.
* הולכת דם הקרבן ממקום השחיטה עד המזבח כדי לזורקו - לדעת רב ששת: כשירה ביד שמאל. (רב ששת הביא ראיה לכך מכך שבמשנה בדף הקודם נאמר שאת כף הקטורת מוליך הכהן הגדול ביד שמאל).

דף מט עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא ודוחה את דבריו של רב ששת הסובר שהולכת דם הקרבן ביד שמאל ממקום השחיטה עד המזבח כדי לזורקו כשירה.
* הגמרא מסתפקת האם חפינת הקטורת ביום כיפור צריכה להיעשות דוקא על ידי כהן גדול.
* חפן הכהן הגדול את הקטורת ונתנה לתוך הכף ומת קודם שהספיק להכניסו לקודש הקדשים - רבי יהושע בן לוי מסתפק אם צריך כהן גדול אחר שנתמנה תחתיו לחפון מחדש, ולדעת רבי חנינא ודאי שצריך.
* רבי חנינא היה קשיש מרבי יהושע בן לוי.
* הגמרא מסתפקת אם צריך לחזור ולחפון את הקטורת גם בקודש הקדשים ("חופן חוזר וחופן או לא").

דף מט עמוד ב
* למסקנת הגמרא: צריך לחזור ולחפון את הקטורת גם בקודש הקדשים.
* שחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים שלו ומת קודם זריקת דמו - נחלקו האמוראים אם כהן גדול אחר המתמנה במקומו צריך לשחוט פר חדש או לא.

דף נ עמוד א
* למסקנת הגמרא: אם הפסוק מדבר בגוף הפר בעורו ובשרו ופרשו כולם יחד, לדעת כולם נקרא "פר" אף לאחר שחיטתו, ומחלוקת האמוראים אם נקרא "פר" לאחר שחיטה היא כשמדובר בדם הפר לבדו.
* שחט הכהן הגדול את פר יום הכיפורים שלו ומת קודם זריקת דמו, לא ניתן לומר שכהן גדול אחר המתמנה במקומו לא יכול להיכנס בדם הפר של הראשון כי חטאת שמתו בעליה למיתה הולכת, בגלל שפר זה נחשב לחטאת שותפים ובה לא נאמר שהולכת למיתה.

דף נ עמוד ב
* רבי אלעזר הסתפק, בדעת הסובר שפר כהן גדול ביום כיפור הוא קרבן יחיד, אם יכול הכהן הגדול לעשות תמורה תחת בהמה זו או לא.
* המקדיש בהמה לקרבן לצורך חברו - מוסיף חומש אם בא לפדותה, ורק חברו המתכפר בקרבן זה - עושה בה תמורה, והתורם משלו על של חברו - טובת הנאה שלו.
* חומר בזבח מבתמורה - שהזבח נוהג ביחיד כבצבור ודוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה מה שאין כן בתמורה, וחומר בתמורה מבזבח - שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח (והגמרא מבררת על אלו קרבנות בדיוק מדובר).

דף נא עמוד א
* רב ששת סובר שאין שוחטים את הפסח על היחיד (אלא רק על חבורה).
* לדעת ת"ק: פסח שני דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, ולדעת רבי יהודה: אף דוחה את הטומאה.

דף נא עמוד ב
* פר יום הכפורים - על הכהן הגדול להביא את הפר מכסף שלו ולא משל הצבור ולא משל אחיו הכהנים, ואף בדיעבד לא כשר אם לא הביא את הפר מכסף שלו.
* לדעת חכמים: בבית המקדש השני עשו שתי פרוכות בין ההיכל לקודש הקדשים מחמת הספק.
* נחלקו התנאים בברייתא לגבי מסלול הליכתו של הכהן הגדול בהיכל לצורך כניסתו לקודש הקדשים - לדעת רבי יהודה: בין המזבח למנורה היה מהלך, לדעת רבי מאיר: בין שלחן למזבח, לדעת רבי יוסי: בין שלחן לכותל. (והגמרא מבארת את טעמיהם).