דף ב עמוד א * מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי היא המסכת היחידה מהתלמוד הירושלמי שנכללה במסגרת לימוד הדף היומי. * מסכת שקלים עוסקת בפרטי הדינים השונים של מצוות מחצית השקל. * מכריזים על השקלים באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. (והגמרא מביאה שני מקורות לכך שתורמים את תרומת הלשכה באחד בניסן). * בשנה מעוברת מכריזים על השקלים ועל הכלאים באדר שני. * לדעת רבי חזקיה: בני בבל מכריזים על השקלים בתחילת החורף (כדי שיספיקו להביא שקליהם עד אחד בניסן). דף ב עמוד ב * רבי יהודה בר פזי בשם רבי מביא שלושה מקרים בהם נאמר שאת מעשינו הטובים לא עשינו בשלימות בניגוד למעשינו הרעים, ואמר על כך: "הן נקרא ולא נבעת?". * "אכן השכימו השחיתו" - כל השחתה שהיו עושים, בהשכמה היו עושים אותה. * אין אתה יכול לעמוד על אופיא (=דעתם ומנהגם) של אומה זו - נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים. * שלוש תרומות נצטוו ישראל לתרום: תרומת אדנים, תרומת שקלים, תרומת המשכן. * לדעת רבי יוסה: בני כרכים יוצאים ידי חובת קריאת המגילה בארבעה עשר באדר בדיעבד אך לא לכתחילה. * לדעת רבן שמעון בן גמליאל: מצוות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון חוץ מהספד ותענית שהן שווין בזה ובזה. * לדעת ת"ק: הכותב את השטר בחודש אדר ראשון כותב "אדר ראשון" והכותב את השטר באדר שני כותב "אדר" סתם, ורבי יהודה חולק וסובר להיפך.
דף ג עמוד א * במשנה בתחילת המסכת נאמר שבחמישה עשר באדר עושים את כל צרכי הרבים, והגמרא מבארת מה הם צרכי הרבים. * אם ירד שטף של גשמים ושטף את ציון הקברות שעשו בחמישה עשר באדר - מציינים שוב את הקברים בחול המועד פסח. * אם איחרו הזרעים לצמוח, ובחמישה עשר באדר אין הצמחים ניכרים אם הם כלאיים - יוצאים בחול המועד לבדוק זאת. * הגמרא מביאה את המקור לכך שצריך לציין את הקברים. * במשנה ובברייתא מבואר מה היו עושים שלוחי בית דין כאשר מצאו כלאיים. * הגמרא מבררת את המקור לכך שהפקר בית דין הפקר, ואת המקור לכך שהפקר שנעשה על ידי בית דין פטור מן המעשרות. * עכשיו שאין השנים כתקנן - מותר לעבר את השנה השביעית. דף ג עמוד ב * קטן שהביא שתי שערות - תובעים ממנו מחצית השקל, אך לא ממשכנים אותו על כך. * בברייתא מבואר שאין ממשכנים את הכהנים (עבור מחצית השקל) מפני דרך הכבוד. * לדעת רבי יהודה: כהנים לא חייבים במחצית השקל, ולדעת רבן יוחנן בן זכאי: כהנים כן חייבים במחצית השקל, והגמרא דנה במחלוקתם. * "כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'" - נחלקו הדעות אם הכוונה היא לכל מי שעבר בים (כהנים לוים וישראלים), או רק למי שעבר על הפקודים לפני משה (ישראלים בלבד).
דף ד עמוד א * קטן שלא הביא שתי שערות - אין תובעים ממנו מחצית השקל. * ישנה מחלוקת תנאים לגבי כותי אם דינו כנכרי (ופטור ממחצית השקל) או לא (וחייב במחצית השקל). * לדעת רבי יוחנן: ניתן לקבל מהנכרים דבר שאינו מסוים (=שאין ניכר ונראה לעין) לבסוף (=לאחר שהושלם הבנין, לחזק את בדק הבית), וריש לקיש חולק ואוסר. דף ד עמוד ב * אין מקבלים מהנכרי לאמת המים ולחומות העיר ומגדלותיה. * לדעת רבי מאיר: החיוב לתת קלבון הוא מהתורה. * הנותן סלע ונוטל שקל - לדעת רבי אלעזר: לדעת ת"ק חייב קלבון אחד, ולדעת רבי מאיר חייב שני קלבונות, ולדעת רב: לדעת ת"ק חייב שני קלבונות, ולדעת רבי מאיר חייב שלושה קלבונות. * האחים השותפים כשחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה - דין זה נאמר בשחלקו האחים את הירושה וחזרו ונשתתפו (ולדעת רבי אלעזר דין זה אמור כשחילקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, ולדעת רבי יוחנן: דין זה אמור אף אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים).
דף ה עמוד א * הגמרא מתארת מקרה בו האחים השותפים חייבים בקלבון ובמעשר בהמה, ומקרה בו האחים השותפים פטורים מקלבון וממעשר בהמה. * נחלקו הדעות מה היו עושים עם הקלבונות: לשקלים / לנדבה / ריקוע זהב וצפוי לבית קודש הקדשים / שולחנין היו נוטלין אותן בשכרן / להוצאת דרכים. * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בהעלאת השקלים לירושלים ומבארת מה הדין כשנאבדו השקלים מיד השליחים. * מצרפין שקלים לדרכונות אך לא למרגליות שמא יוזל ערך המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. * השופרות במדינה זה רק עבור השקלים החדשים שנגבו באדר לצורך השנה הבאה, אך לא עבור השקלים הישנים של אלו שלא נתנו בשנים קודמות. * במשנה נאמר: "בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר", והגמרא מבררת באיזה שליח מדובר, ומבארת שדין זה תלוי במחלוקת, ודנה בענין השבועה של השליח. דף ה עמוד ב * הפריש שקלו ואבד - לדעת רבי יוחנן: חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר, לדעת ריש לקיש: לא חייב באחריותו, כי הקדש הוא ברשות הגבוה בכל מקום שהוא. * במשנה נאמר: "הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל" - והגמרא מבררת מדוע נחשב הדבר שהשליח מעל, והרי השקל נשאר בחזקת בעליו שהפרישוהו, וכן מבררת הגמרא מה נהנה השליח במעשיו. * כל שהוא קודש אין קדושה אחרת חלה עליו - ולכן אי אפשר לתת מטבע של מעשר שני למחצית השקל, ואם נתן יחללנו על מעות חולין שבידו.
דף ו עמוד א * אם אסף פרוטה לפרוטה, ואמר הרי אלו שאספתי יהיו למחצית השקל, ונמצא שיש בהם יותר ממחצית השקל - לדעת בית שמאי: מותרן נדבה, ולדעת בית הלל: מותרן חולין. * אם נטל בידו מעות, וראה שיש בהן יותר ממחצית השקל, והפרישן למחצית השקל - נחלקו האמוראים אם מותרן נדבה לדעת כולם או מותרן חולין לדעת כולם. * חשב שעדיין לא נתן מחצית השקל והפריש מעות לשם כך והתברר לו שכבר נתן - לא חלה קדושה על המעות שהפריש. * חשב שחייב לתת שני מחצית השקל והפריש מעות לשם כך והתברר לו שחייב רק מחצית השקל אחת - מתלבטת הגמרא מה דין המעות העודפות. * אין מטריחים על הציבור (לגבות מהם צדקה) יותר משלוש פעמים בשנה. * הגמרא מביאה כמה טעמים מדוע נתחייבו ישראל דוקא בסכום של מחצית השקל. דף ו עמוד ב * הפריש שקלו ומת קודם שהספיק ליתנו - יפלו לנדבה. * מותר עשירית האיפה של כהן גדול - לדעת רבי יוחנן: יוליכם לים המלח, לדעת רבי לעזר: יפלו לנדבה. * הגמרא דנה ומבררת את המקור לכך שקרבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא לשם פסח שדינו שהוא קרב לשם שלמים. * לדעת חכמי בבל: אין הפסח משתנה בשאר ימות השנה ונעשה קרבן שלמים אלא אם שחטו לשם שלמים, לדעת רבי יוחנן: אפילו אם שחטו לשם עולה נעשה שלמים. * קרבן פסח שהוקרב לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה - כשר. (אך אם שחטו לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו - פסול).
דף ז עמוד א * מותר נזיר לנדבה - לדעת רב חסדא: דין זה הוא רק אם קרבה החטאת (מקרבנות הנזיר) בסוף, לדעת רבי זעירא: דין זה הוא גם אם קרבו השלמים (מקרבנות הנזיר) בסוף. * מותר לחמו של נזיר - יורקב, מותר נסכיו - יפלו לנדבה. * גבו מעות עבור מת מסוים בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו - רבי ירמיה סבר לומר שיתנו את המעות ליורשיו, ורב אידי דחוטרא חלק על כך. * אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן. * הגמרא מספרת על רבי אליעזר שנחבא מפני רבי יוחנן, והקפיד על כך רבי יוחנן. דף ז עמוד ב * יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא, אף רבי אליעזר יושב ודורש והכל יודעין שהתורה של רבי יוחנן היא (ולכן לא היה צריך לומר זאת בשמו). * כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה - שפתיו רוחשות עמו בקבר. * האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו. * אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד. * הקב"ה אמר לדוד: חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת את הזמנים שהיו תורמים את הלשכה, ואת הזמנים שמעשרים בהם מעשר בהמה (והגמרא מביאה שלושה טעמים מדוע נקבעו זמנים אלו למעשר בהמה). * כל המשהה טבלו - עובר בבל תאחר.
דף ח עמוד א * ראש השנה למעשר בהמה - לדעת רבי מאיר: באחד באלול, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון: באחד בתשרי, לדעת בן עזאי: ספק. (והגמרא מבארת את טעמיהם). * בן עזאי היה חבר ותלמיד של רבי עקיבא, ותלמידיו היו רבי מאיר ורבי שמעון. * משעת לידתו של בכור בהמה מונים לו שנה (גם אותם הימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולים לו לתוך שנתו). * אדם צריך לצאת ידי הבריות שלא יבוא לידי חשד כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. דף ח עמוד ב * שיעור הוצאת מים ויין בשבת להתחייב בו משום הוצאה - לדעת ת"ק: כדי גמיע, לדעת רבי יהודה: מים כדי לשוף בהן את הקילור, יין כדי מזיגת הכוס. * אם שתה ארבע כוסות יין בליל הסדר בבת אחת - יצא, ואם שתה בהפסקות - לא יצא. * יוצאים ידי חובת ארבע כוסות ביין של שביעית ובקונדיטין וביין מזוג (ובלבד שיהיה ביין המזוג טעם ומראה יין) וביין מבושל. * מצוה לכתחילה לצאת ביין אדום. * רבי יונה לאחר ששתה ארבע כוסות בפסח כאב לו הראש עד החג.
דף ט עמוד א * יין יבש - השיעור להתחייב עליו משום הוצאה בשבת הוא כזית. * נחלקו האמוראים בדין רביעית דם של נבילה אם טמאה או לא. * היו מדברים עם התורם את הלשכה משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא מהלשכה כדי שלא ישים מעות בפיו. * בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. דף ט עמוד ב * הגמרא מפרטת את סדר תרומת הלשכה. * לדעת רבי מאיר: מועלים בשיריים גם לאחר שתרמו מהלשכה את הקופות הגדולות. * רבי פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. * כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב - יהא מבושר שבן עולם הבא הוא. * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מה היו עושים עם השקלים שתרמו מן הלשכה.
דף י עמוד א * בשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור וקרבו מהן קרבנות צבור והתנו עמהן נביאים שביניהן שאפילו לשכה מליאה עצים ועמדו אלו ונתנדבו עצים משל עצמן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה - ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק לדעת רבי יוסי או לדעת כולם. * עומר ושתי הלחם - אין באים אלא מן החדש ומן הארץ, והגמרא מבארת שזו דעת רבי ישמעאל * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה", ונחלקו הדעות אם דין זה הוא רק לדעת רבי ישמעאל או לדעת כולם. * הגמרא מסתפקת אם מותר לזרוע בשמיטה לצורך העומר. * הגמרא מביאה מחלוקת באיזה אופן ניתן לשלם לשומרי ספיחין הללו. דף י עמוד ב * המשנה מפרטת דברים שקונים בכספי תרומת הלשכה. * הגמרא מפרטת בעלי תפקידים שונים שהיו מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה (או מתרומת בדק הבית או ממותר הנסכים או משיירי הלשכה). * הגמרא מביאה מחלוקת תנאים ואמוראים לגבי אלו כלים שאם הם חסרים הרי שהם מעכבים את הקרבנות.
דף יא עמוד א * הטעם לכך שבנו לכל פרה אדומה כבש חדש (ולא היו משתמשים בכבש של הפרה הקודמת) הוא משום "מעלה". * היו עושים מעקה משני צדדי הכבש כדי שלא יציצו הכהנים מחוץ לכבש וייטמאו. * ניתן להשתכר משל הקדש או משל יתומים רק באופן שמקבל על עצמו שאם יהיה הפסד אז ההפסד שלו. * נחלקו האמוראים אם "מותר נסכים" זה "בירוצין" או גם "סאה רביעית". * הגמרא מבררת את הדין של "בירוצי יבש". דף יא עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת את כוונת המשנה מה היו עושים עם מותר הקטורת. * שחק את הקטורת במכתשת של חולין - נחלקו האמוראים אם פסולה או כשירה. * ארבעת הטלאים התמימים שנשארו בלשכת הטלאים בראש חודש ניסן - לדעת שמואל: נפדין כתמימים, לדעת רבי יוחנן: נפדין כפסולי המוקדשים. * מותר שעירי חטאת - לדעת שמואל: נפדין כתמימים, לדעת רבי יוחנן לפי רבי זעירא: נפדין כפסולי המוקדשים, לדעת רבי יוחנן לפי רבי שמואל בר רב יצחק: מקייצין בהן את המזבח.
דף יב עמוד א * לדעת בן עזאי (החולק על רבי עקיבא במשנה) אין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות. * רבי אליעזר הוא זה הסובר שסתם הקדשות (ואפילו בהמה תמימה) לבדק הבית. (והגמרא מבררת את טעמו). * האמוראים נחלקו במה חלקו רבי אליעזר ורבי יהושע (שבמשנה): במקדיש נכסיו או במקדיש עדרו או בשניהם. * לדעת רבי יוחנן: תמימים שהוקדשו לבדק הבית שפדה אותם לעצמו כשהם תמימים - יצאו לחולין. דף יב עמוד ב * לדעת ת"ק: הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, לדעת רבי שמעון: רק אם הפריש נקבה לעולתו עושה תמורה, לדעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון: בשום מקרה לא עושה תמורה. (והגמרא דנה בדעות אלו). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהושע הסובר שהמקדיש נכסיו הנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות.
דף יג עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון הסובר שהמפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו אינו עושה תמורה. * המוכר להקדש צרכי נסכים - לדעת התנא של המשנה: אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, לדעת רבי שמעון בברייתא: מיד היו מקבלין את מעותיהן. * המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מונה חמישה עשר שמות של ממונים בבית המקדש על תפקידים שונים. * הממונים שהוזכרו במשנה - לדעת אחת: אלו הכשרים שהיו בדורות שונים, לדעת שניה: התנא מנה את הממונים שהיו בדורו. דף יג עמוד ב * "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל" - זה רבי עקיבא שהתקין מדרש ההלכות והגדות, ויש אומרים: אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה תיקן זה? כללות ופרטות. * "משפחת סופרים יושבי יעבץ" - שעשו את התורה ספורות ספורות. * אם הראשונים הם כמלאכים - אנו כאנשים, ואם הראשונים הם כאנשים - אנו כחמורים. * הגמרא מספרת על מעלת מדריגתו של חמורו של רבי פנחס בן יאיר. * הלוקח זרע לבהמה קמח לעורות שמן לאור - פטור מן הדמאי. * סנהדרין שיש בה שנים שיכולין לדבר בשבעים לשון וכולן ראוין לשמוע - הרי זו ראויה לסנהדרין. * הגמרא מביאה שני מעשים המלמדים על חכמתו של פתחיה. * הכהנים היו מהלכים יחפים על הרצפה והיו אוכלים בשר ושותים מים והיו באים לידי חולי מעיים - ולכן היה ממונה במקדש על חולי מעיים.
