דף כב עמוד א
* רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם חולין שנשחטו בעזרה אסורים מהתורה או מדרבנן.
* הגמרא מקשה בעמוד זה שתי קושיות על רבי אבהו, הסובר שבכל מקום שנאמר בתורה איסור אכילה נכלל בזה גם איסור הנאה, ומתרצת.
* האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה - רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעון פוטר.
* גיד הנשה מותר בהנאה דברי רבי יהודה, ורבי שמעון אוסר.
* דם מותר בהנאה.

דף כב עמוד ב
* הגמרא מקשה בעמוד זה קושיה אחת על רבי אבהו, ושתי קושיות על חזקיה (הסובר שהיכן שנאמר "לא יאכל" הכוונה היא גם לאיסור הנאה) ורבי אבהו, ומתרצת.
* אבר מן החי מותר בהנאה.
* שור הנסקל אסור בהנאה.
* שמעון/נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" פירש (ואמר לתלמידיו: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה), עד שבא רבי עקיבא ודרש שזה בא לרבות תלמידי חכמים.
* ערלה אסורה גם בהנאה.

דף כג עמוד א
* הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות על רבי אבהו, ושתי קושיות על חזקיה ורבי אבהו, ומתרצת.
* תרומה מותרת בהנאה לזר.
* יין מותר לנזיר בהנאה.
* חדש מותר בהנאה.
* שרצים מותרים בהנאה.
* לדעת רבי יוסי הגלילי: חמץ מותר בהנאה.

דף כג עמוד ב
* הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת חזקיה ורבי אבהו היא מחלוקת תנאים.
* חזקיה ורבי אבהו סוברים שחמץ בפסח לדעת חכמים ושור הנסקל לדעת כולם אסורים בהנאה, ונחלקו אם חולין שנשחטו בעזרה לדעת רבי יהודה אסורים מהתורה או לא.
* רבי יהושע בן לוי שאל מה המקור לכך שחמץ בפסח ושור הנסקל אסורים בהנאה (והגמרא מבארת מדוע לדעתו לא ניתן ללמוד מ"לא יאכל" או מנבילה או מ"לכלב תשליכון אותו").

דף כד עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) את המקור לכך שחמץ בפסח ושור הנסקל אסורים בהנאה.
* "בקדש... באש תשרף" - כל פסולי הקדשים, שמקום הקטרתם או אכילתם בעזרה, אף שריפתם היא בקודש.
* "לא יאכל כי קדש הוא" - כל קדשים שנפסלו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתם.

דף כד עמוד ב
* כל לאו שנשנה בתורה ואפשר לדרוש אותו לדבר אחר - הרי שדורשים אותו לדבר אחר ולא אומרים שבא לחייב לאו נוסף על אותה עבירה.
* עצים ולבונה מקבלים טומאה למרות שהם לא אוכל.
* אדם טהור שאוכל אימורים שנטמאו - לוקה גם משום טומאה (וגם משום זר).
* רבי יוחנן בלישנא הראשונה: כל איסורים של אכילה שבתורה אין לוקים עליהם אלא אם אכל אותם כדרך אכילתם.
* רבי יוחנן בלישנא השניה: כל איסורים של הנאה שבתורה אין לוקים עליהם אלא אם נהנה מהם כדרך הנאתם (ולכן אם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו - פטור).
* לדעת אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליהם אפילו כשנהנה מהם שלא בדרך הנאתן.

דף כה עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא על אביי, הסובר שהכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליהם אפילו כשנהנה מהם שלא בדרך הנאתן, ומתרצת.
* רב אדא בר אהבה מדייק מברייתא שבכלאי הכרם אף הזרעים נאסרים משעה שנזרעו והשרישו בקרקע סמוך לגפן (ולא רק הגידולים נאסרים).
* רבא מבאר שאם תחילת הזריעה היתה בכרם - נאסר עיקר הזרע מיד בהשרשתו בקרקע, אבל אם היה הזרע זרוע קודם לכן בהיתר ורק לאחר מכן החל לגדול עם הגפנים - אינו נאסר אלא מחמת תוספת גידולו.
* לדעת רבי יעקב בשם רבי יוחנן: מותר להתרפא בכל איסורי הנאה חוץ מעצי אשירה.
* לדעת רבין בשם רבי יוחנן: מותר להתרפא בכל איסורי הנאה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

דף כה עמוד ב
* הגמרא מבארת את המקור לכך שעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים אינם נדחים מפני פיקוח נפש.
* הנאה מדברים האסורים הבאה לו לאדם בעל כרחו - לדעת אביי מותרת ולדעת רבא אסורה, ובגמרא מובאות שתי לישנות לבאר באיזה מקרה בדיוק המחלוקת (ללישנא הראשונה המחלוקת היא בדעת רבי שמעון במקרה של "אפשר ולא מתכוון", וללישנא השניה המחלוקת היא בדעת רבי יהודה במקרה של "לא אפשר ומתכוון").

דף כו עמוד א
* אביי ורבא (שנחלקו בעמוד הקודם בלישנא השניה בדין "לא אפשר ומתכוון") מביאים את המקור לשיטתם.
* קול (של כלי שיר שהן הקדש) ומראה (המקדש) - אין בהם איסור מעילה, לפי שאין בהם ממשות.
* ריח הקטורת לאחר שכבר הוקטרה במקדש ועלה עשנה - אין בו איסור מעילה, הואיל ונעשית מצוותו.
* תרומת הדשן, בגדי כהונה (לדעת חכמים), עגלה ערופה - אסור ליהנות מהם גם לאחר שנעשתה מצוותם.

דף כו עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה שתי קושיות על דעת אביי שבלישנא השניה, ומתרצת.
* הגמרא מקשה ודוחה את דעת רבא שבלישנא הראשונה (הסובר ש"אפשר ולא מתכוון" אסור לדעת רבי שמעון).
* תנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם - לפי הברייתא הראשונה: יותץ, ולפי הברייתא השניה: יוצן, והגמרא דנה בישוב הסתירה בין הברייתות.

דף כז עמוד א
* הגמרא מבררת מהיכן מוכח שרבי אליעזר סובר ש"זה וזה גורם אסור". [ולכן הוא זה שסובר שתנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם יותץ].
* תנור וקדירה חדשים, שנצרפו ונגמרו בהיסק של עצי איסור, ואין גופו של אדם נהנה מהם עצמם, אלא רק על ידי צירוף גורם נוסף (היסק של עצי היתר) - ישנה מחלוקת אם זה וזה גורם אסור או מותר.
* בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שאם בישל את הפת על גבי גחלים של ההיסק שהסיק בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם הפת מותרת לדברי הכל, ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק בגחלים עוממות או גם בגחלים לוחשות.

דף כז עמוד ב
* חכמים המתירים פת שנאפתה בקליפי ערלה משום שאין שבח עצים בפת, מודים שאם הסיקו בעצי הקדש הפת אסורה.
* כל מקום שמועל המסיק בעצי הקדש, יצאו אותם עצים לחולין.
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבררת את המקור לדעתו של רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה.

דף כח עמוד א
* למסקנת הברייתא, הלימוד של רבי יהודה לכך שיש לבער חמץ דווקא בשריפה נדחה, בגלל שיטתו שלו עצמו בדין אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק.
* לדעת רבה: עבודה זרה שמשליך לים המלח - לא צריך שחיקה לפני שמשליכו, חמץ שמשליך לשאר נהרות - צריך לפורר לפני שמשליכו, ורב יוסף סובר הפוך. (ובראשונים מבואר אם ובמה נחלקו בדיוק).
* לדעת רבי יהודה: חמץ בין לפני זמנו (=בי"ד בניסן מחצות) בין לאחר זמנו (=משעבר הפסח) - עובר עליו בלאו, תוך זמנו (=בפסח) - עובר עליו בלאו וכרת.

דף כח עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו - אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו - עובר עליו בכרת ובלאו.
* לדעת רבי יוסי הגלילי: חמץ אפילו בתוך פסח מותר בהנאה.
* הגמרא מבררת את המקור לדעתם של רבי יהודה ורבי שמעון.
* לדעת רבי יוסי הגלילי: איסור חמץ בפסח מצרים נהג יום אחד בלבד.

דף כט עמוד א
* רב אחא בר יעקב מבאר שהמשנה (בדף הקודם) היא כדעת רבי יהודה (הסובר שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור), ולדעתו חמץ של נכרי מותר אף באכילה לאחר הפסח, ומותר אף (בהנאה) בתוך הפסח.
* רבא מבאר שהמשנה (בדף הקודם) היא כדעת רבי שמעון, ולדעתו מן התורה חמץ מותר לאחר הפסח, אלא שחכמים קנסו ואסרו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
* האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי רבי יהודה - רבא אמר: לוקה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.
* נחלקו התנאים בברייתא אם האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, והגמרא מביאה חמש דעות לביאור המחלוקת.

דף כט עמוד ב
* הגמרא מוכיחה שרב אחא בר יעקב חזר בו מכך שסבר שלדעת רבי יהודה חמץ של נכרי מותר בפסח.
* לדעת רב (הסובר כרבי יהודה): חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו - במינו אסור שלא במינו מותר. (ומדובר במשהו חמץ שנתערב ואינו נותן טעם בתערובת).
* לדעת שמואל (הסובר כרבי שמעון): חמץ בזמנו - במינו אסור שלא במינו מותר, שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו מותר.
* לדעת רבי יוחנן (הסובר כרבי שמעון): חמץ בזמנו - בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם, שלא בזמנו - בין במינן בין שלא במינן מותר.

דף ל עמוד א
* רבא מכריע להלכה: חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, חמץ שלא בזמנו - בין במינו בין שלא במינו מותר (אפילו בנותן טעם).
* רבא סובר שהקנס שקנסו חכמים על חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק על חמץ בעין.
* קדרות של חרס שנתבשל בהן חמץ - לדעת רב: ישברו, לדעת שמואל: ישהה אותם עד לאחר הפסח ויוכל להשתמש בהן.

דף ל עמוד ב
* אם מרח בתנור שומן בשרי ואפה בו פת - הפת אסורה, שמא יבואו לאוכלה בחלב, אך אם הסיק את התנור - הפת שנאפית בו לאחר מכן מותרת.
* סכינים שהשתמשו בהם בחמץ - ניתן להגעילם על ידי הכנסה למים רותחים בכלי ראשון.
* רב הונא סובר ש"כבולעו כך פולטו", ולכן כף מעץ שעירבו בו תבשיל של חמץ בכלי ראשון - מגעילו ברותחין בכלי ראשון.
* התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.
* כל הכלים שנשתמשו בהם במשך השנה בחמץ בצונן - משתמש בהם מצה, חוץ מכלי ששורים בו שאור, הואיל שחימוצו קשה ונבלע בכלי אפילו שהוא צונן.
* בעל חוב - לדעת אביי: למפרע הוא גובה, ולדעת רבא: מכאן ולהבא הוא גובה.

דף לא עמוד א
* מחלוקת אביי ורבא (אם בעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה) היא רק במקרה בו המלוה מכר או הקדיש את הקרקע המשועבדת לו בחובו קודם שהגיע זמן הפירעון.
* יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם - בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן.
* לדעת רבי נתן: הנושה בחברו מנה וחברו בחברו - מוציאים מזה ונותנים לזה.

דף לא עמוד ב
* לדעת רבי יצחק: בעל חוב קונה משכון. (לדעת ת"ק דין זה הוא רק בישראל שלקח משכון מישראל, ולדעת רבי מאיר דין זה הוא גם כאשר ישראל לקח משכון מנכרי).
* חנות של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם - חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור, חנות של נכרי ופועלים ישראלים נכנסים לשם - חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר.
* חמץ שנפלה עליו מפולת (לדעת רבן גמליאל: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו עומק שלושה טפחים) הרי הוא כמבוער, אך צריך לבטל אותו בליבו.
* כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (בעומק טפח).

דף לב עמוד א
* זר שאכל פירות תרומה בשוגג, ועליו לשלם על אכילתם בפירות אחרים, וכשבא לשלם התייקרו הפירות - הגמרא מתלבטת אם משלם לפי מידה (=כפי הכמות שאכל) או לפי דמים (=כפי השווי של מה שאכל).
* הגמרא מנסה להוכיח מברייתא ומהמשנה בעמוד הקודם שלפי מידה הוא משלם, אך דוחה את ניסיונות ההוכחה האלו.
* הגמרא מביאה שיש מחלוקת תנאים אם זר האוכל תרומה בשוגג משלם לפי מידה או לפי דמים.

דף לב עמוד ב
* אביי מבאר שרבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי סוברים שחמץ בפסח אסור בהנאה.
* שיעור אכילת תרומה בשוגג על ידי זר שמתחייבים עליה קרן וחומש - לדעת ת"ק: כזית, לדעת אבא שאול: כשיש במה שאכל שווי פרוטה.
* רב פפא סבר שאבא שאול מצריך גם כזית וגם שווי פרוטה כדי לחייב זר באכילת תרומה בשוגג בקרן וחומש, אך דבריו נדחו ואף הוא חזר בו וסובר למסקנה שלאבא שאול די באכילת תרומה בשווי פרוטה כדי לחייבו.

דף לג עמוד א
* הזיד במעילה - רבי אומר: במיתה, וחכמים אומרים: באזהרה.
* מר בריה דרבנא ורב נחמן בר יצחק נחלקו כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם, ומדבריהם נובע שנחלקו לגבי דין של נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר (בשאר מצוות חוץ ממעילה) אם פטור או חייב.
* הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי המקור לכך שאי אפשר להפריש תרומה מחמץ. (ואמוראים אלו נחלקו אם אי אפשר להפריש תרומה גם אם החמיץ הטבל בתלוש ולא רק במחובר).

דף לג עמוד ב
* רבי יוחנן סובר ש"משקין מיפקד פקידי", ורב חסדא סובר ש"משקין מיבלע בליעי".
* מותר להדליק בפת ובשמן של תרומה שנטמאת (כי מדובר שאין בהם חשש תקלה), ונחלקו האמוראים אם מותר להדליק בחיטין של תרומה שנטמאו (כשלאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות).