דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים - לדעת אחת: המחלוקת היא כאשר נשתתפו ביין, אם ניתן לסמוך עליו עבור עירוב חצרות, ולדעת אחרת: המחלוקת היא כאשר עירבו או נשתתפו בפת, אם ניתן לסמוך רק על זה (לעירוב במקום שיתוף או לשיתוף במקום עירוב). * חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד - ב"ש וב"ה נחלקו האם כל חבורה צריכה להניח עירוב או שמספיק עירוב אחד לכולן, ובגמרא (בעמוד זה) מובאות ארבע דעות לבאר באיזה אופן היא המחלוקת. דף עב עמוד ב * רב נחמן פוסק כרבי יהודה הסבר (שבברייתא), הסובר שבמקרה הנ"ל אם המחיצות מגיעות לתקרה מודים ב"ה שכל חבורה צריכה להניח עירוב, והמחלוקת היא רק במחיצות שלא מגיעות לתקרה. * הגמרא מביאה שתי ברייתות המבארות את מחלוקת ב"ש וב"ה, וחולקות זו על זו אם המחלוקת היא רק במקרה שמוליכים את העירוב לאחד משאר בתי החצר, או דוקא כאשר מביאים את העירוב לטרקלין. * לדעת ת"ק (בברייתא) מי שיש לו בחצר חברו בית התבן/הבקר/העצים/האוצרות, הרי זה אוסר על בעל החצר לטלטל מביתו לחצר, ורבי יהודה חולק.
דף עג עמוד א * רב ושמואל נחלקו איזה תשמיש צריך אדם לעשות בביתו כדי שייחשב "מקום דירה" ויאסור על שאר בני החצר אם לא עירב עימם - מקום אכילתו או המקום בו ישן. * אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו, שהיו דרים בחצר כל אחד בבית לעצמו ומקבלים פרס (=מזון או מעות לקנות אוכל) מהבעל או מהאדון - מחלוקת רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא אם זקוקים לערב ביניהם. * תלמיד אצל רבו שדר עמו בחצר בבית נפרד ומקבל ממנו פרס - נמשך אחריו ואינם צריכים לערב ביניהם. * תלמידי חכמים האוכלים באכסניה בבקעה ולנים בבית המדרש - מודדים להם את תחום השבת מבית המדרש. דף עג עמוד ב * הגמרא מעמידה למסקנה את כל המשנה כדעת רבי מאיר, הסובר שאין סומכים על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב, אך מודה רבי מאיר שבמקרה ששכח רק אחד מבני החצר לערב, הואיל ורוב בני החצר עירבו, אין חשש שתשתכח תורת עירוב מהתינוקות ולכן סומכים על השיתוף במקום עירוב. * רב לא שנה במשנה (שבסוף העמוד הקודם) "חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי..." אלא שנה רק "חמש חצרות הפתוחות למבוי...", והגמרא מבררת את טעמו.
דף עד עמוד א * לדעת רב: אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחות למבוי שתי חצרות ובכל חצר שני בתים, ולדעת שמואל: המבוי ניתר בלחי או קורה אפילו אם פתוחים לתוכו רק בית אחד וחצר אחת ובה בית אחד, ולדעת רבי יוחנן: המבוי ניתר בלחי או קורה אפילו אם פתוחים לתוכו רק חורבה מצד אחד וחצר אחת ובה בית אחד מצד שני. * גגות חצרות וקרפיפות - לדעת רבי שמעון מותר לטלטל מזה לזה, ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו אף כאשר עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה ומצויים כלי הבית בחצר. דף עד עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם שמואל חזר בו והודה לשיטת רב (שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחות למבוי שתי חצרות ובכל חצר שני בתים). * מבוי שצדו אחד פתוח לחצר נכרי וצדו השני פתוח לחצר של ישראל ובו בית אחד ובתי ישראל נוספים פתוחים לבית זה - אין עושים עירובי חצרות בין הבתים הללו כדי להתיר להם לטלטל מבתיהם למבוי דרך הבית החיצוני הפתוח למבוי (והוא הדין באופן דומה בחצר שפתוח לתוכו בית נכרי ובית ישראל ובתי ישראל נוספים פתוחים לבית זה).
דף עה עמוד א * לדעת רב דימי בשם רבי ינאי: רבי עקיבא סובר שאפילו רגל המותרת במקומה (וכל שכן רגל האסורה במקומה) אוסרת שלא במקומה, וחכמים סוברים שאפילו רגל האסורה במקומה (וכל שכן רגל המותרת במקומה) אינה אוסרת שלא במקומה. * לדעת רבין בשם רבי ינאי: ישנה דעה שלישית הסוברת שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. * שתי חצרות זו לפנים מזו ונתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה ובין מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות. (כך מבארת הגמרא את דברי המשנה). דף עה עמוד ב * שתי חצרות זו לפנים מזו ונתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב - לדעת רבי עקיבא: שתיהן אסורות, ולדעת חכמים: פנימית מותרת וחיצונה אסורה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * שתי חצרות זו לפנים מזו, והיו שנים בחיצונה ויחיד בפנימית - לדעת רב אדא בר אהבה: אסור לדרים בחיצונה להוציא לחצרם, ולדעת שמואל: מותר (אך אם הדר בפנימית הוא נכרי אז אסור). * עשרה בתים זה לפנים מזה - לדעת שמואל: הפנימי ביותר צריך לתת עירוב, והאחרים אינם צריכים, ולדעת רבי יוחנן: גם התשיעי הסמוך לפנימי ביותר צריך לתת עירוב. (לפי רש"י).
דף עו עמוד א * שתי חצרות ושני בתים ביניהם, וכל בית פתוח לחצר אחת ושני הבתים פתוחים זה לזה, וכל חצר הניחה את העירוב בבית שלא פתוח אליה - לא הועיל עירובן. * המשניות הראשונות בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בשתי חצרות הסמוכות זו לזו, והן באות ללמד מתי הן מערבות עירוב אחד. * חלון שבכותל שבין שתי חצרות - אם כל חלל החלון הוא למעלה מעשרה טפחים, אינם יכולים לערב יחד, כי יש תחתיו מחיצת עשרה טפחים המפרידה בין החצרות. * לדעת רבי יוחנן: חלון עגול שבכותל שבין שתי חצרות - אם יש בהיקפו עשרים וארבעה טפחים ושני טפחים ומשהו בתוך גובה עשרה טפחים מהקרקע, יכולים שתי החצרות לערב עירוב אחד יחד. * כל שיש בהיקפו שלשה טפחים - יש בו ברוחבו טפח. דף עו עמוד ב * ריבוע שאורכו אמה ורוחבו אמה - יש באלכסון שלו אמה ושתי חמישיות. * חלון שבכותל שבין שני בתים - אפילו אם כל חלל החלון הוא למעלה מעשרה טפחים, יכולים לערב עירוב אחד יחד. * בית ועלייה של שני אנשים - יכולים דיירי הבית והעלייה לערב יחד, אף אם אין סולם מהבית לעלייה.
דף עז עמוד א * כותל שבין שתי חצרות, גבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבעה טפחים - לדעת רב: לא יטלטל בראש הכותל כלל, לדעת רבי יוחנן: נחשב למקום פטור, ולכן יכולים בעלי החצרות להעלות מחצירן לראשו ולהוריד משם לחצירן. * כותל/חריץ שבין שתי חצרות, צדו אחד גבוה/עמוק עשרה טפחים, וצדו השני גבוה/עמוק פחות מעשרה טפחים - נותנים את זכות השימוש בו לצד שגבוה/עמוק פחות מעשרה טפחים. (=כל שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה - נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת). * כותל שבין שתי חצרות, הגבוה עשרה טפחים, ועקר חוליה מראשו של הכותל - אם אורכה ארבעה טפחים, הרי היא משמשת פתח לכל הכותל ומותר לטלטל בכל הכותל, ואם אורכה פחות מארבעה טפחים, מותר להשתמש רק במקום עקירת החוליה. * כפה ספל על פיו, ויש בו אורך ארבעה טפחים, והניחו סמוך לכותל הגבוה עשרה טפחים - הרי הוא ממעט בכך את גובה הכותל ומותר להשתמש בראשו. דף עז עמוד ב * סולם שיש בו ארבעה שליבות (או יותר) והניחו צמוד לכותל - הרי הוא ממעט בגובה הכותל. * כותל שבין שתי חצרות, גבוה עשרה טפחים, והניח סולם רחב ארבעה טפחים משני צדדי הכותל ואין בין סולם לסולם שלושה טפחים או שרוחב הכותל ארבעה טפחים - ממעט את גובה הכותל, ונחשב כפתח בין שתי החצרות ואם רצו מערבים יחד. * הגמרא מבארת באיזה אופן איצטבא על גבי איצטבא וכן סולם ששליבותיו פורחות ממעטים גובה כותל הגבוה מעשרה טפחים.
דף עח עמוד א * הגמרא מביאה שתי הלכות שאמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה בענין מיעוט בכותל על ידי זיזים היוצאים ממנו. * עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, ונעץ בו יתד שעוביו כל שהוא - בטל ממנו שם רשות היחיד (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק אם היתד גבוה שלושה טפחים), ורב אשי חולק. * נחלקו האמוראים בענין סולם העשוי לצורך מיעוט כותל של עשרה טפחים - לדעת שמואל: צריך סולם שאורכו ארבעה עשר טפחים, לדעת רב יוסף: שלושה עשר ומשהו, לדעת אביי: אחד עשר ומשהו, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: שבעה טפחים ומשהו. דף עח עמוד ב * סולם הממעט את הכותל צריך להיות ארבעה טפחים, והגמרא מסתפקת בדין זה בכמה אופנים שונים. * עשה סולם מאילן או מאשירה העומדים סמוכים לכותל שישמשו סולם לעלות בהם על הכותל - נחלקו הדעות אם נחשבים כפתח בין החצירות שיוכלו לערב ביניהם. * תבן שבין שתי חצרות - נחשב למחיצה אם גבוה עשרה טפחים, אך חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה - נחשב כסתימה רק אם ביטלו שם.
דף עט עמוד א * הגמרא מביאה למסקנה שלושה תירוצים ליישב את הסתירה בין המשנה בעמוד הקודם (הסוברת שעפר אף כשמניחים אותו סתם הוא מתבטל במקום שהניחו אותו) לבין המשנה במסכת אהלות (הסוברת שעפר סתם לא מתבטל). * תבן שבין שתי חצרות הגבוה עשרה טפחים נחשב למחיצה המפסיקה בין החצרות - ומותר לבני החצרות להאכיל את בהמתם מהתבן, אך אסור לו ליטול בידיים מהתבן ולתת לתוך קופתו ולהאכיל את הבהמות. * הגמרא דוחה את האפשרות שניתן ללמוד מהמשנה שמחיצות שאין מגיעות לתקרה נחשבות למחיצה. דף עט עמוד ב * הגמרא דוחה את האפשרות שניתן ללמוד מהמשנה שאנשים הבאים לדור בחצר בשבת אוסרים על בני החצר לטלטל בשבת. * אחר שביטל אחד את רשותו בחצר וזכה בה אחר, אין האחר יכול לחזור ולבטל את רשותו כדי שיזכה בה הראשון. * אם רוצה לזכות לכל בני המבוי חבית לשיתופי מבואות - צריך להגביה אותה מן הקרקע טפח. * המקדש על היין - אם טעם מלא לוגמיו יצא ידי חובת קידוש. * אפילו מי שהקיז דם ונצטנן - עושים לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז.
דף פ עמוד א * שיתופי מבואות - לדעת רב: אין צריך לזכות לכל בני המבוי, לדעת שמואל (ורב נחמן): צריך. * עירובי תחומין - לדעת רב (ורב נחמן): צריך לזכות למי שהוא מניח עבורו, לדעת שמואל: לא צריך. * עירובי תבשילין - לדעת רב נחמן: צריך לזכות למי שהוא מניח עבורו. * אשתו של אדם - יכולה לתת פת שלא מדעתו כדי להשתתף בעירוב (במקום שהוא אוסר על שאר בני החצר להוציא מבתיהם לחצר). * כופים את אחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף בעשיית לחי או קורה למבוי לעשות לחי וקורה למבוי. דף פ עמוד ב * לדעת רב חייא בר אשי: ניתן לעשות לחי מעצי אשירה, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: ניתן לעשות אף קורה מעצי אשירה. * כלה האוכל של העירוב - אם בא להוסיף מאותו מין שהיה העירוב הראשון לא צריך להודיע לבני החצר/המבוי, ואם בא להוסיף ממין אחר צריך להודיע להם. * המשנה חולקת על דעת רבי יהודה וסוברת שצריך להודיע למי שנוטלים משלו עבור עירוב החצר. * אם יש בחצר שמונה עשר בני אדם ומעלה - די להם במזון שתי סעודות עבור העירוב.
דף פא עמוד א * למסקנת הגמרא, המילה "בכל" שבדברי רבי אליעזר במשנה, באה להוציא מדעתו של רבי יהושע הסובר שלא ניתן לערב בפרוסה אלא רק בפת שלימה. * לדעת רבי יוחנן (בדעת רבי יהושע): פת שלימה שניטלה הימנה כדי חלתה (בחלת נחתום) או כדי דימועה - ניתן לערב בה. * ככר שנפרסה ותפר את הפרוסות בקיסם ונראית שלימה ואין מקום חיבורה ניכר - דינה כשלימה ומערבים בה. * ניתן לערב בפת אורז ובפת עדשים, ויש מחלוקת אם ניתן לערב בפת דוחן. דף פא עמוד ב * רבי אליעזר סובר שמשום תיקון השבת שיוכל לטלטל בחצר העמידו חכמים דבריהם על דין תורה ואמרו שמעות קונות בלי משיכה, ולכן יכול לתת מעה לחנוני כדי שיזכה לו חלק בעירוב. * שמואל פסק כרבי יהודה הסובר שבעירובי חצרות מערבים לאדם לדעתו ושלא לדעתו. * לדעת שמואל: כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין (ולא במחיצות) הלכה כמותו. * לדעת רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" ו"במה" במשנתנו אינו אלא לפרש דברי חכמים.
דף פב עמוד א * לדעת רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" ו"במה" במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים, ולדעת רבי יוחנן: "אימתי" - לפרש, ו"במה" לחלוק. * שתי המשניות הראשונות בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בעירובי תחומין. * לדעת רב יוסף: אין מערבים עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. * לדעת רב אסי: קטן בן שש שנים (או למטה מכך) יוצא בעירוב אמו אם עירבה לעצמה אף שלא עירבה עבורו. דף פב עמוד ב * מערב אדם עבור בנו ובתו הקטנים ועבור עבדו ושפחתו הכנענים בין לדעתן בין שלא לדעתן, אבל אינו מערב לא עבור עבדו ושפחתו העברים ולא עבור בנו ובתו הגדולים ולא עבור אשתו אלא מדעתם. * המשנה מבררת את שיעור המזון שמניחים עבור עירובי תחומין. * למסקנת הגמרא: לדעת רבי שמעון יש תשע סעודות בקב, ולדעת רבי יוחנן בן ברוקה יש שמונה סעודות בקב.
דף פג עמוד א * שמינית של כיכר שבה שיערו התנאים את מזון העירוב היא שיעור מאכל הראוי לטמא טומאת אוכלים. * נחלקו הדעות מה הוא השיעור המדויק של שיעור חצי פרס אוכל טמא הפוסל אדם לאכול תרומה עד שיטבול, ומה הוא השיעור המדויק של שיעור מאכל הראוי לטמא טומאת אוכלים. * בסאה מדברית יש מאה ארבעים וארבע ביצים, בסאה ירושלמית יש מאה שבעים ושלוש ביצים, ובסאה ציפורית יש מאתיים ושבע ביצים. [=סאה ירושלמית יתירה על סאה מדברית שישית (מבחוץ), וסאה ציפורית יתירה על סאה ירושלמית שישית (מבחוץ)]. דף פג עמוד ב * שבעה לוגים וחמישית הלוג קמח חייבת בחלה (לפי החישוב של המידה המדברית). * האוכל כמדה זו של עומר לגולגולת - הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן - רעבתן, פחות מכאן - מקולקל במעיו. * רשות שתשמישה לחצר אחת בשלשול ולחצר אחרת בזריקה - לדעת רב: שתיהן אסורות, לדעת שמואל: נותנים אותה לחצר שתשמישה בה בשלשול.
