דף כ עמוד א * לדעת שמואל: מלוה המוכר שטר חוב (שיש לו על פלוני) לחברו ואחר כך חזר המלוה (או יורשו) ומחל ללוה על חובו - מחול (ואין הלוה חייב לפרוע ללוקח). (ונחלקו רבא ואביי אם ניתן ללמוד כך מהברייתא שבסוף העמוד הקודם). * המשנה מפרטת שטרות מסויימים שאין לחשוש בהם לפירעון, ולכן המוצא שטרות אלו יחזיר אותם לבעליהם (ואלו הם: איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין). * הגמרא מביאה שתי דעות המבארות מה הם "שטרי בירורין". דף כ עמוד ב * העמוד שבית המדרש נשען עליו נשבר, ורב עמרם אמר שזה בגלל שרבה גידף אותו, ורבה טען שזה בגלל שרב עמרם השיב על דבריו ובייש אותו בבית המדרש. * הגמרא מבארת מה זה "חפיסה", "דלוסקמא", "תכריך של שטרות", "אגודה של שטרות". * שובר המונח ביד המלוה ולא ביד הלוה - אע"פ שהשובר כתוב בכתב ידו של המלוה, אינו אלא כמשחק המלוה בלוה ופסול השובר (והשטר חוב שביד המלוה תקף). (והגמרא מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת).
דף כא עמוד א * פרק שני (פרק "אלו מציאות") מתחיל בעמוד זה ועוסק בדיני אבידה. * במשנה נאמר שהמוצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו, ורבי יצחק (בגמרא) מבאר שהכוונה היא שמצא קב פירות המפוזר בארבע אמות, וביאר רב עוקבא בר חמא שמדובר שמצא אותם בשעת אסיפת גרנות (וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו), ומכיון שמרובה הטורח לאסף אותם (כשקב מפוזר בארבע אמות) הפקירם בעליהם. * הגמרא מסתפקת מה הדין באופנים נוספים של פירות מפוזרים. דף כא עמוד ב * יאוש שלא מדעת (אבידה שנמצאה קודם שידעו בעליה שנאבדה, וכאשר יוודע לבעליה שנאבדה מן הסתם יתייאשו ממנה) - לדעת אביי לא נחשב ליאוש, ולדעת רבא כן נחשב ליאוש. * הגמרא מביאה בעמוד זה ובדף הבא נסיונות הוכחה מרובים להוכיח כדעת אביי או רבא. * המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם. * אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.
דף כב עמוד א * הגמרא ממשיכה בעמוד זה בנסיונות להוכיח כרבא או כאביי שנחלקו האם "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש או לא. * שליח יכול לתרום תרומה עבור הבעלים רק אם מינהו הבעלים להיות שליח. * אם אמר "כלך אצל יפות" זה נחשב לגלוי דעת לענין תרומה. דף כב עמוד ב * אבידה ששטפה נהר - מותרת. * לאחר קושיה ללא תירוץ שהביאה הגמרא על דעת רבא, מכריעה הגמרא להלכה שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש (הלכה כאביי ביע"ל קג"ם - והאות י' מסמלת את סוגיית יאוש שלא מדעת). * "סימן העשוי לידרס" (=חפץ שיש בו סימן, שאבד במקום שיכול להידרס בקלות) - לדעת רבה לא נחשב לסימן המחייב בהשבה, ולדעת רבא כן נחשב. * המקום שבו נמצאה האבידה - לדעת רבה: לא נחשב לסימן, לדעת רבא: כן נחשב לסימן.
דף כג עמוד א * בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא מנסה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דוחה אפשרות זו. * בלישנא השניה בגמרא, הגמרא מנסה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דוחה אפשרות זו. * כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אומר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא. דף כג עמוד ב * מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשבים לסימן. * הגמרא מסתפקת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא. * ניתן להחזיר אבידה לתלמיד חכם בטביעות עין. * בשלושה דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.