דף נא עמוד א * מחצית השקל, פדיון מעשר שני, רכישת עולת ראיה - אין נעשים אלא בכסף ולא בשוה כסף. * לדעת חכמים שבמשנה: לא פודים בכור אדם בעבדים בשטרות ובקרקעות (והגמרא מבארת שהם לומדים זאת בכלל ופרט וכלל), ולדעת רבי שבברייתא: לא פודים בשטרות (והגמרא מבארת שהוא לומד זאת בריבוי מיעוט וריבוי). * כשהפרט כתוב אחרי שני הכללים - לדעת רבי (הסובר כתנא דבי רבי ישמעאל): יש לדרוש זאת בריבוי מיעוט וריבוי, ולדעת חכמים (הסוברים כפי שאומרים חכמי ארץ ישראל): גם את זה דורשים בכלל ופרט וכלל. דף נא עמוד ב * גם הקדשות לא נפדים בעבדים בשטרות ובקרקעות. * כתב לכוהן שהוא חייב לו חמישה סלעים - הגמרא מכריעה להלכה שאין בנו פדוי בכך, ואף לאחר שיתן את דמיו. * נטל הכוהן את כסף הפדיון ואחר כך החזיר זאת לאב - יצא (וזה בתנאי שהאב נתן את הכסף בנתינה גמורה). * מת הבן לאחר שמלאו לו שלושים יום ועדיין לא נתן האב את דמי הפדיון - ייתן. (לדעת ריש לקיש: המקור לכך הוא מגזירה שוה מערכין, ולדעת רבי יונתן: המקור לכך הוא מעולת ראיה).
דף נב עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה שבסוף העמוד הקודם (שבכור אינו נוטל פי שניים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק). * בעל חוב גובה את השבח, אך אשה לא גובה את כתובתה מהשבח (ומהראוי). (וכן הבנות לא גובות את מזונותיהן מהשבח ומהראוי). * שבח ששבחו הנכסים בין היבום לחלוקה של הנכסים בין האחים - לדעת אביי: היבם נוטל את חלק אחיו, לדעת רבא: היבם לא נוטל את חלק אחיו. (אך לדעת כולם: שבח שהשביחו הנכסים בין מיתת האב ליבום - היבם לא נוטל בזה את חלק אחיו). דף נב עמוד ב * במשנה בעמוד א נאמר: "וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק", ומבארת הגמרא שדין זה בא ללמד שלא נוטלים גם לא ב"שבחא דממילא" וגם לא ב"נכסי דאבי אבא". * לדעת רבי מאיר: הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, לא חוזרים ביובל, לדעת חכמים: המתנה חוזרת ביובל, לדעת רבי אלעזר: כולם חוזרים ביובל - והגמרא מבארת את טעמיהם. * לדעת רבי יוחנן: האחים שחלקו ביניהם את ירושת אביהם - לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל. * רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהבעל יורש את אשתו מדין תורה, אך אם הורישה לו בית קברות שקבורים בו בני משפחתה, אז משום פגם משפחה יחזיר להם את בית הקברות ויטול דמים (אך לא את דמי קבר אשתו).
דף נג עמוד א * פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני מעשר בהמה. * לדעת רבי עקיבא: לא מקריבים במקדש מעשר בהמה שהופרש בחו"ל. * במשנה נאמר שמעשר בהמה נוהג בחו"ל - והגמרא מבארת שניתן לומר שהמשנה היא כדעת רבי עקיבא, והכוונה של המשנה היא שבחו"ל יש חיוב להפריש מעשר בהמה (אף שלא מקריבים אותו). * הסיבה שאין מפרישים מעשר בהמה בזמן הזה הוא מחשש תקלה. דף נג עמוד ב * לא תיקנו שבזמן הזה בעל הבהמה יטיל מום בכל הבהמות שבעדרו, כדי שלא תקדש אף אחת מהן לקורבן מעשר בהמה וכך לא יבוא לידי תקלה, כי מהרה ייבנה בית המקדש ויהיה צורך בבהמות ללא מום להקרבה. * המשנה בעמוד הקודם, שאמרה שאין חיוב הפרשת מעשר בהמה מבהמות של קודשים, עסקה בקודשים קלים וחידשה דין זה לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שקודשים קלים ממון בעלים הם. * בברייתא ובגמרא מבואר המקור לכך שחדש וישן לא מתעשרים מזה על זה, והמקור לכך שכבשים ועיזים כן מתעשרים מזה על זה.
דף נד עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שאין תורמים מדגן על תירוש ומתירוש על דגן ומדגן ממין אחד על דגן ממין אחר. * כל חיוב שתיקנו חכמים, תיקנוהו כעין החיוב מהתורה, ולכן גם בשני מינים שאינם דגן תירוש ויצהר אי אפשר לעשר מזה על זה. דף נד עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שאי אפשר לעשר מעשר בהמה מבקר על צאן ומצאן על בקר, ואת המקור לכך שכבשים ועיזים מתעשרים מזה על זה. * הגמרא מבררת מדוע לא לומדים מהמילה "וְדָגָן" שכל מיני דגן יתעשרו מזה על זה. * מניין הבהמות שצריך שתהיינה לאדם בצדדים ובאמצע (כאשר המרחק מכל צד לאמצע הוא שש עשרה מיל) כדי שתצטרפנה יחד לחיוב מעשר בהמה - לדעת רב: חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע, לדעת שמואל: אפילו חמש מכאן וחמש מכאן ואחת באמצע.
דף נה עמוד א * הטעם שרבי מאיר סובר שהירדן מפסיק למעשר בהמה - לדעת רבי אמי: משום שאין יכולים לילך זו אצל זו (והגמרא מקשה על דבריו), לדעת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: כי הכתוב עשאו גבול בפני עצמו. * אין ירדן (שאמר רבי מאיר בנוגע למעשר בהמה) אלא מבית ירחו ולמטה. * לדעת רבי יוחנן: למה נקרא שמו "ירדן"? שיורד מדן. * עיקרו של הירדן הוא ממערת פמייס. * כבד שנימוח מטמא ברביעית. * הנודר ממים הבאים מנהר פרת - אסור בכל מימות שבעולם. דף נה עמוד ב * לדעת רבי מאיר: השם של נהר פרת הוא "יובל", ולמה נקרא שמו "פרת"? שמימיו פרים ורבים. * לדעת שמואל: הנהר מגדותיו הוא מתברך במים. * לדעת רב (החולק על שמואל): כשיורד גשם בארץ ישראל, נהר פרת הוא העד הגדול על כך בבבל (כי נהר פרת יורד מארץ ישראל לבבל והוא גדל מחמת הגשמים).
