דף קט עמוד א * הגמרא ממשיכה להוכיח בעמוד זה שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור. * רש"י מכריע להלכה כדעת רבי יהודה, ש"אפשר לסוחטו" אסור (וכולה נעשית נבלה), וש"מין במינו" לא בטל. דף קט עמוד ב * כחל (דד של בהמה) שלא קרעו ובישלו עם חלבו אינו עובר עליו - ללישנא הראשונה של רב (והגמרא מביאה ברייתא כדעה זו): הכחל מותר באכילה, ללישנא השניה של רב: הכחל אסור באכילה מדרבנן. * במשנה (בעמוד א) נאמר ש"הכחל קורעו ומוציא את דמו" - ומבאר רב יהודה שקורעו שתי וערב וטחו בכותל, ורבי אלעזר חולק וסובר שמספיק שתי או ערב (בקריעת הכחל לצורך צליה). * כל איסור שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו דבר אחר כמותו.
דף קי עמוד א * לפי רב כהנא: רב ראה שבני טטלפוש היו מזלזלים באיסור בשר בחלב ולכן החמיר עליהם ואסר להם כחל שבשלו בלא קריעה. * בסורא - לא אכלו כחל (רש"י: לגמרי, אפילו צלי ואפילו קרעו), בפומבדיתא (מקומו של רב יהודה) - כן אכלו. * חולי מעיין פטור מן התפילין. דף קי עמוד ב * טלית שאולה - כל שלושים יום פטורה מן הציצית. * כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרים עליה. * הכבד - אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת.
דף קיא עמוד א * אם חולטים את הכבד בחומץ או ברותחים הוא לא פולט דם. * כבד שלוק הרבה מאוד - התנאים חולקים אם נאסר. * כבד צריך קריעה (שתי וערב ומקום חיתוכו כלפי מטה) כי דם כנוס בתוכו, אך טחול לא צריך קריעה כי אין בו דם אלא שמנונית בלבד. * הגמרא מכריעה להלכה: כבד או כחל הנצלים מתחת לבשר - מותרים, אך אם נצלים מעל בשר - הבשר אסור לכתחילה ומותר בדיעבד. דף קיא עמוד ב * סכין ששחט בה - אסור לחתוך בה רותח (מפני שחוזר ופולט בו). * לדעת שמואל: מליח - הרי הוא כרותח, וכבוש - הרי הוא כמבושל. * קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח (כשאין עובד כוכבים שיכול לטעום אם יש טעם דם). * דגים שעלו בקערה - לדעת רב: אסור לאכלן בכותח, לדעת שמואל: מותר. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * ברכת הפת - פוטרת כל מיני מאכל שבסעודה, וברכת היין - פוטרת כל מיני משקין שבסעודה. * חזקיה משום אביי מכריע להלכה שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח ושצנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.
דף קיב עמוד א * אסור להניח כד מלח ליד כד כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מן הכותח במלח בלא שידע ויבוא למלוח ממנו תבשיל בשרי, אך כד חומץ מותר להניח ליד כד כותח. * מה שאמר שמואל ש"מליח הרי הוא כרותח" זה רק כאשר הוא מלוח כל כך עד שהוא לא נאכל מחמת מלחו. * לדעת שמואל: ככר לחם שחתך עליו בשר אדום אסור לאכלו בגלל הדם היוצא מהבשר ונבלע בו. (וזה רק כאשר הדם עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין וכאשר היה אותו מוהל היוצא מן הבשר עבה). (אך יש אמוראים שחולקים על שמואל ומתירים). * לדעת שמואל: אין מניחים כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. (ורב אשי מקשה וחולק עליו). דף קיב עמוד ב * דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו אם מלחן בכלי מנוקב - אסורין. * "אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכׇל הַשָּׁרֶץ" - מהאות ה' ("הטמאים") לומדים שלא רק הבשר אסור אלא אף הציר הרוטב והקיפה שלהן. * לדעת רבא: בשר שחוט שנמלח עם בשר טרפה - אסור, כי ציר הטרפה נבלע בבשר השחוט (ציר נוח יותר להיבלע מאשר הדם).
דף קיג עמוד א * הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבא (שפסק, כמובא בסוף העמוד הקודם, שבשר שחוט שנמלח עם בשר טרפה - אסור), ומתרצת. * אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה (וכך הסדר: מדיח ומולח ומדיח). * בני מעיים שלא נמלחו - אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים. * אין מניחים בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. * השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה - הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. * המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה. דף קיג עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לכך שכוונת הפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" היא לכל בהמה. * הגמרא מבררת את דעתו של שמואל שאמר: "גדי" - לרבות את החלב, "גדי" - לרבות את המתה, "גדי" - לרבות את השליל, "גדי" - להוציא את הדם, "גדי" - להוציא את השליא, "גדי" - להוציא את הטמאה. * "בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, "בחלב אמו" - ולא בחלב שחוטה, "בחלב אמו" - ולא בחלב טמאה. * איסור בשר בחלב הוא גם בחלב גדי שלא הניקה מעולם. * המבשל חֵלֶב בְּחָלָב - נחלקו האמוראים אם לוקה או לא, והגמרא מציעה כמה אפשרויות לביאור מחלוקתם.
דף קיד עמוד א * לענין בישול בשר בחלב - מי חלב לא נחשבים כחלב (ולכן: המבשל בשר במי חלב - פטור). * הברייתא מבררת ומביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי גם בחלב פרה ורחל. * הברייתא והגמרא מבררות את המקור לכך שאסור לבשל בשר בחלב "אחותו גדולה" ובחלב "אחותו קטנה" (ורש"י מביא שני פירושים לבאר מה זה "אחותו גדולה" ו"אחותו קטנה"). דף קיד עמוד ב * הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדיה בחלב שיצא ממנה בעודה בחיים. (והגמרא דנה בביאור את דברי הברייתא). * רב אשי מביא את המקור לכך ש"בשר בחלב" אסור באכילה ("לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה" - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל) ואסור בהנאה ("כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה").
דף קטו עמוד א * בעמוד הקודם רב אשי ביאר שאיסור אכילה בבשר בחלב נלמד מ"לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה" - ולאור מקור זה מקשה הגמרא על כמה דינים (מעשה שבת, חורש בשור וחמור, חוסם פי פרה ודש בה, כלאי זרעים, אותו ואת בנו, שילוח הקן) מדוע לא נאסרו באכילה ובהנאה. * ריש לקיש לומד שבשר בחלב אסור באכילה והנאה מהפסוק "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל". דף קטו עמוד ב * הגמרא מביאה מקורות נוספים לכך שבשר בחלב אסור בהנאה. * דבי רבי ישמעאל תנא: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שלוש פעמים - אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. * דבר הלמד ב"מה הצד" - אפשר לפרוך אותו רק מגופו אך לא מעלמא, ואפשר לפרוך אותו גם מדברים שאינם קולא וחומרא.
