קְוַוקְיָא, sing. a. pl. (קוקו, onomatop., cmp. קַוְקַו a. קָאקָא) [bleaters,] flock of sheep. Gen. R. s. 74; Yalk. ib. 130 אי הוה חמי ק׳ טבא וכ׳ when he saw a fine flock, he (Laban) took it for himself. Gen. R. s. 64 לשעבר הוה לך חדא ק׳ … ק׳ סגין formerly thou hadst one flock only, but now thou hast many of them; Yalk. ib. 111 קְוַוקְיָה חד … קווקיה סגיאין (masc.).—[Targ. Prov. XXVII, 23 קְוָוקיִיךְ Ar. (v. Koh. Ar. Compl. s. v. קווק 2); v. קְוָוטִין.]