טַמְיָא, (טמי, cmp. טמם, אָטוּם) [substantial,] bone.—Pl. טְמַיָּא, (טִימַיָּא). אובא ט׳, v. אוֹב ch.—שחיק ט׳ (an imprecation) whose bones be ground to dust. Lev. R. s. 25; a. fr.—[Tosef. Ohol. XVII, 3 מלוא טימיא, v. לָטוֹמְיָא.]—שׁוּם טְמַיָּא pr. n. pl. Shum T’mayya, in Babylonia. B. Bath. 153ᵃ (Ms. M. שוטמי׳; oth. Verss. v. Rabb. D. S. a. l. note).