וִיתֵּק m. (ותק; cmp. עתק) 1) frail, weak-nerved.—Pl. וִיתְּקִין. Gitt. 70ᵃ הויין ליה בנים ו׳ (Ar. ותוקין, וַתִּיקִין) will have sickly children; Nidd. 17ᵃ הוין לו וכ׳; Keth. 77ᵇ ויתיקין (Asheri ויתקין; Alf. נִכְפִּין epileptic); Treat. Kallah ויתקין (some ed. וַותִּי׳). —2) (sub. מַכַּת or a similar w.) f. senility, debility. Gitt. l. c. אחזתו ו׳ debility will befall him.