|
בְּאֵישׁ בְּאֵישׁ, בְּאִישׁ, בְּאֵשׁ ch. (h. בָּאַשׁ) 1) to be bad, displeasing. Targ. Gen. XXI, 11; a. fr.—Y. Sabb. VIII, 11ᵃ bot. ובְאֵשׁ לר׳ וכ׳ it displeased R. … Y. Ber. III, 6ᵃ bot.; VII, 11ᶜ top; a. fr. —2) to be ill, grow sick. Ned. 40ᵃ top. —3) (with לבא, עינא, or נפשא) to be displeased, angry, troubled. Targ. Deut. XV, 9; 10 (some ed. יַבְאֵשׁ Af.). Targ. I Sam. I, 8; a. e.—Lam. R., introd., end נפשך בְּאִישָׁא עלך thou art discontented. באדיבות אתר ספריא
|
