הגדרה^[1] - ראיית הקנה והושט של בעל חי שנשחט, אם נשחטו כראוי.

חיובה ומהותה

השוחט צריך שיבדוק בסימנים - הקנה והושט - אחר השחיטה (חולין ט א; רמב"ם שחיטה א יב; טוש"ע יורה דעה כה א), לראות אם נשחט רובם (רא"ש שם א יד), לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה (טור שם, על פי הגמ' שם)^[2].

בדיקה שמא נעקרו או ניקבו הסימנים

נחלקו ראשונים אם מלבד בדיקה זו, יש צורך לבדוק שמא נעקרו הסימנים:

• יש אומרים שאין צורך לבדוק דבר זה, שסומכים בזה על הרוב, כדרך שסומכים על הרוב בשאר הטריפות, ואין בודקים אחריהן (רא"ש חולין א יד; ר"ן שם יט א; טור יו"ד כה ורמ"א שם א).

• ויש אומרים שיש צורך לבדוק הדבר (כן משמע מהלכות גדולות, שחיטת חולין; שאלת רבי יחיאל בן הרא"ש בשו"ת הרא"ש כ יג, בשם רבנו יונה ואבי העזרי), ואינו דומה לשאר הטריפות שסומכים על הרוב, לפי שעיקור הסימנים ממקומם הוא מהלכות השחיטה, וכל זמן שאין יודעים שנשחטה כהוגן אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (ב"ח שם; שו"ע הרב שם ג, לדעה זו)^[3].

האחרונים הכריעו להחמיר לכתחילה ולבדוק, לפי שדבר המצוי הוא שתיעשה שמוטה בשעת שחיטה (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ב), ובפרט בעופות שרגילים הסימנים להישמט על ידי משיכתם לכאן ולכאן, או על ידי נעיצת רגלי התרנגולים וכיוצא (ב"ח שם).

בדיקה אם שחט במקום שחיטה

כמו-כן נחלקו ראשונים אם צריך לבדוק אם נשחטו הסימנים במקום שחיטה:

• יש אומרים שיש צורך לבדוק הדבר (מאירי חולין יט א; שו"ת הרא"ש כ יג; ארחות חיים, שחיטה כו א; בית יוסף יו"ד כה א, בשמו; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שדי אם נראה בעיני השוחט מאומד הדעת שנשחט במקום שחיטה (בית יוסף שם).

האחרונים הכריעו, שאם שחט באמצע הצוואר או סמוך לו, אין צורך לבדוק אם שחט במקום שחיטה, אבל אם שחט למעלה או למטה, באופן שיש מקום לחוש שמא לא היתה השחיטה במקומה הראוי, צריך לבדוק אחר זה (תבואות שור שם סק"ב; שו"ע הרב שם ז).

צורת הבדיקה

כתבו ראשונים שהבדיקה יכולה להיות על ידי ראיה בעיניו בשעת שחיטה (טוש"ע יו"ד כה א) שנשחטו רוב הסימנים (ט"ז ס"ק א); ויש מהראשונים שכתב שבראיה אין הבדיקה יפה, שבית השחיטה מלא דם, ולכן ראוי ונכון להעביר ידו בתוך חתך שחיטת הבהמה להרגיש במשמוש ששחט כראוי (מהרי"ל, הלכות שחיטה ז), וכן הכריעו האחרונים (ט"ז שם; שו"ע הרב שם א)^[4].

זמן הבדיקה בעוף

יש לבדוק הסימנים קודם שיזרוק העוף מידו, שמא על ידי הפרכוס יתרחב החתך של השחיטה (מהרי"ק לח, בשם הלכות שחיטה מהאשכנזים; רמ"א יו"ד כה א). ויש שהחמירו לאסור אף בדיעבד כשבדק אחר שזרק מידו (מהרי"ק שם, בשם הלכות שחיטה מהאשכנזים); אבל נחלקו עליהם והוכיחו שבדיעבד אין לחוש כלל (מהרי"ק שם; רמ"א שם).

כשלא בדק

כשלא בדק בסימנים, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שהיא טריפה ואסורה באכילה (רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בר ינאי בחולין ט א), לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת - אם בחזקת איסור אבר-מן-החי, או בחזקת איסור אינה זבוחה^[5] - עד שיוודע לך במה נשחטה, וכשנולד ספק בשחיטה יש להעמיד הבהמה על חזקתה הקודמת; אבל אינה מטמאה טומאת נבלה, שהרי בחייה אינה מטמאה, ואין לה חזקה קודמת של טומאה (גמ' שם, ורש"י ד"ה ומר סבר, וד"ה לא אמרינן).

• ויש אומרים שהיא אף מטמאה במשא כנבלה (ברייתא שם), שכיון שמעמידים אותה בחזקתה הקודמת שלא נשחטה, הרי ממילא עכשיו היא מתה לפנינו, ומטמאה טומאת נבלות (חולין ט א, ורש"י ד"ה מר סבר).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין האיסור אלא מדרבנן, לפי שרוב פעמים שוחט כהוגן, ומותרת מדאורייתא אף באכילה, אלא שמדרבנן החמירו, ולכן לא החמירו לדעה הראשונה לעשותה גם נבלה לענין טומאה (תוספות שם ד"ה ואסורה), ולדעה השניה החמירו חכמים גם בטומאה (גליון רבי עקיבא איגר יו"ד כה ג, ובינת אדם, רוב וחזקה ב, בדעת התוספות שם). טעם חומרת חכמים: הרוב הזה שרוב פעמים הוא שוחט כהוגן הוא רוב התלוי במעשה, והמיעוט שאינו שוחט כהוגן אינו תלוי במעשה (רשב"א שם).

• ויש סוברים שהרוב הזה הוא רוב שאיננו מבורר, שכמה פעמים שוחטים ואין רוב הסימנים נשחטים (מרדכי חולין תקעח, בתירוץ השני), וכשלא בדק הסימנים הרי זו אסורה ודאית (אור זרוע ח"א תנח), ונבלה גמורה (הגהות אש"רי חולין ז לג, בשמו), ולוקה עליה משום נבלה (תבואות שור כה סק"ג, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שהיא ספק נבלה, ואין לוקים עליה (הגהות אש"רי שם, בשם רבי יעקב צרפתי).

וביארו אחרונים לדעה זו שמהות האיסור כשלא בדק הסימנים היא מפני שיש כאן חזקת הגוף שלא נשחט רוב הסימנים, שבשביל שנעשה מעשה במקצת הסימנים אין לנו להוציא את השאר מחזקתם, ולכן אם סוברים שהרוב הוא רוב שאיננו מבורר, הרי זו נבילה ודאית. ספק זה אינו דומה לשאר ספק בשחיטה, כגון הספק אם היתה הסכין פגומה, ששם אינו אלא ספק לפי שאין חזקת הגוף, שהרי שחוטה היא לפניך, והספק הוא אם הוציאתה שחיטתה מידי נבילה, ואין שם אלא חזקת הדין, היינו חזקת איסור אינה זבוחה, אבל נגד זה יש לה חזקת טהרה, שמחיים טהורה היתה ודאי, ולכן אינה אלא ספק נבילה. אכן כשלא בדק הסימנים, שיש שם חזקת הגוף שעדיפה מחזקת טהרה, שאינה אלא חזקת הדין (ראה בערך חזקה ב), הרי הוא ודאי נבילה (ראש אפרים כללי חזקה א; בית הלוי ב כא ו; אחיעזר יו"ד ב ב)^[6].

הערות שוליים