הגדרה^[1] - ארץ בשם זה, צפונית-מזרחית לארץ ישראל

רקע כללי

השם

העיר בבל^[2] נוסדה על ידי נמרוד (בראשית י י), ונקראה בשם זה כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (שם יא ט)^[3], לאחר שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים. לימים הפכה להיות מדינה בשם זה (מלכים ב כ יב, ועוד הרבה).

במקרא מצינו שמות אחדים לבבל: ארץ שנער (בראשית י י^[4], ועוד), ארץ כשדים (ירמיה נא נד), ששך (שם כה כו)^[5].

בתלמוד נקראת בבל בורסיף (שבת לו א)^[6].

תולדות הקשרים עם היהודים

בימי חזקיהו מלך יהודה שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב כ יב).

בימי יהויקים מלך יהודה עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד (שם כד א).

בימי יהויכין מלך יהודה עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר (שם י), והחלה גלות יהויכין בבבל.

בימי צדקיהו מלך יהודה בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב (שם כה א), החל המצור על ירושלים שבסופו נחרב בית המקדש הראשון ובני יהודה הוגלו לבבל.

גלות בבל נמשכה שבעים שנה, כנבואת ירמיהו (ירמיה כא יא).

גלות בבל הסתימה בימי כורש, שנתן רשות לבני ישראל לחזור לירושלים בימי עזרא ונחמיה.

תורת ישראל פרחה בישיבות בבל כבר בתקופת התנאים, אך בעיקר בתקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים. הישיבות המפורסמות בבבל היו במחוזא^[7], נהר-פקוד^[8], נהרדעא^[9], נציבין^[10], סורא^[11], פומבדיתא^[12], ועוד. שם נכתב ונחתם התלמוד הבבלי.

המחריבה ביתנו

ברכות ראיה מיוחדות נתקנו על ראיית בבל:

ברכות על חורבנה

• הרואה בבל הרשעה אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם^[13] שהחריב בבל הרשעה^[14] (ברכות נז ב; טוש"ע או"ח רכד ג); ויש אומרים שאיננו מברך, אלא אומר חלק מפסוק שניבא ישעיהו עליה: וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד כג. ירושלמי שם ט א, לגירסתנו).

• הרואה ביתו של נבוכדנצר אומר: ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע (גמ' שם; ירושלמי שם; טוש"ע שם), ואפילו רואה אותו מרחוק (ערוך השלחן שם ד).

למרות שבשאר מקומות ושאר הרשעים אין אומרים כן, התקינו דוקא באלו שהיו מצירים לנו ביותר, ומברכים לו יתברך שנקם נקמתינו בהם (לבוש שם ג).

ברכה על קללתה

הרואה בבבל מקום שנוטלים ממנו עפר אומר: ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים (ברכות נז ב); או: ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים (ירושלמי שם ט א; רי"ף שם ורא"ש שם ט ז, לגירסתם בגמ'; טוש"ע או"ח רכד ג).

ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

• יש מפרשים שהוא מקום שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנים עליה מעפר המקום, ומקללותיה של בבל היא (רש"י שם ד"ה מקום; טוש"ע שם), שנאמר: וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד כג. ירושלמי שם, לגירסת ר"ש סירליאו; טוש"ע שם).

• ויש מפרשים שנוטלים משם עפר לטיט, ואותו מקום אין בו ישוב ולא זרע ולא נטיעה (רש"י שם, בשם יסוד מורנו הרב רבי יצחק; רבנו יונה שם), וזו בכלל הקללה של "וטאטאתיה", היינו שאעשה ממנה טיט (רבנו יונה שם).

בנוסח הברכה, לגירסא השניה, נסתפקו אחרונים:

• לצד אחד יש לפרש שאומר איזו ברכה שירצה: או אומר ועושה או גוזר ומקיים (לבוש שם ד, בפירוש השני; מעדני יום טוב שם צ).

• ולצד השני יש לפרש, שאף לגירסא זו מברכים ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים (לבוש שם, בפירוש הראשון), ולא הוזכר "ברוך" פעם שנייה אלא בשטף הלשון של נוסח "ברוך שאמר" בתפלה (נחלת צבי שם; מעדני יום טוב שם).

• ולצד השלישי יש לומר, שלא נתכוונו כלל לברכה, אלא לאמירה בלא שם ומלכות, שאם היתה בשם ומלכות, לא היה בא כפל המילה "ברוך" (ערוך השולחן שם ד).

ברכות שאינן מיוחדות לבבל

ברכות נוספות נזכרו בראיית בבל, אלא שאינן מיוחדות לה:

• הרואה נהר פרת מברך: ברוך עושה בראשית (ירושלמי ברכות ט א), שהרואה כל נהר - גדול (מגן אברהם רכח ג) - מברך כן (משנה ברכות נד א)^[15].

• הרואה מקום כבשן האש שחנניה מישאל ועזריה ניצלו בו, והרואה גוב אריות שניצל בו דניאל, מברך: שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (ברכות נז ב; ירושלמי שם), שהרואה כל מקום שנעשו בו ניסים לאבותינו מברך כן (משנה שם).

• הרואה עבודה זרה של מרקוליס, מברך: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו (גמ' שם), או: ברוך ארך אפים (ירושלמי שם), שהרואה כל עבודה זרה מברך כן (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ב).

מקום גלותנו

עליה לארץ ישראל מבבל

בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם (ירמיה כז כב) - נבואה זו נחלקו בה אמוראים:

• יש אומרים שציווי הוא לישראל שלא יעלו מבבל לארץ ישראל, וכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה (רב יהודה בכתובות קי ב - קיא א), ואף על פי שפסוק זה בגלות בבל נאמר, מכל מקום מסתבר שאף בגלות אדום האיסור נוהג (תוספות שם ד"ה בבלה; תוספות הרא"ש שם)^[16].

• ויש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בכלי-שרת, שכן הכתוב המלא הוא: כִי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וגו' וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים וגו' אֲשֶׁר לֹא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וגו' עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וגו' (שם יט-כב. רבי זירא שם קיא א)^[17].

• יש מהראשונים שפסקו הלכה כרב יהודה (רמב"ם מלכים ה יב, עי"ש בכסף משנה), ואמרו שכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות (כתובות שם; רמב"ם שם), שנאמר: בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ (רמב"ם שם. בגמ' לא הוזכר הפסוק בנוגע לשאר ארצות), ואף ארץ ישראל בכלל שאר הארצות (כסף משנה שם); ויש שמפרשים שאיסור היציאה מבבל לשאר הארצות הוא לא משום שנאמר בבלה יובאו, אלא מפני שבבבל היו ישיבות והיה מקום תורה (רש"י. עי' בלחם משנה שם, ובמהר"ם שיף שם).

יציאה מבבל לשאר ארצות

כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות (רב יהודה אמר שמואל בכתובות קיא א), ואפילו מפומבדיתא לבי כובי (רבה ורב יוסף שם), שהוא מקום הקרוב לפומבדיתא, אך אינו חלק מבבל (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדו"ק).

טעם הדבר לפי שיש בבבל ישיבות המרביצות תורה תמיד (רש"י שם ד"ה כך), והשכינה שרויה שם (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדו"ק, על פי מגילה כט א), וכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויים שם דינו כארץ ישראל, ואסור לצאת ממנו (מאירי שם)^[18].

סמיכותה לארץ ישראל

הפרשת תרומות ומעשרות

נביאים התקינו שיפרישו תרומות ומעשרות בבבל (ידים ד ג; רמב"ם תרומות א א)^[19], מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם (רמב"ם שם); אכן כתבו גאונים שלא היתה זו תקנה, אלא חומרא בלבד שהחמירו על עצמם (כפתור ופרח טו, ח"ב עמ' קסט במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות, ומהר"י קורקוס ביכורים ה ז, בשם תשובת רב צמח בר מר פלטוי, שכתב בשם גאוני פומבדיתא; תשב"ץ ג ר, בשם הגאונים).

ונהגו כן, עד שבאו הרובין וביטלו אותם (רבי יוחנן בירושלמי חלה ד ד), והרובין הם "תרגמוניא" (ירושלמי שם), ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שגדולי חכמי ישראל באו שמה ודרשו להם שאין צריכים להפריש (רא"ש עבודה זרה ד ט, בשם יש מפרשים; יוחסין, רובים, בשמו)^[20], והטעם כתבו ראשונים לפי שעכשיו בחוץ לארץ אין הקרקעות שלנו, שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהן מס למלך, ואין להן דין קרקע של ישראל להפריש תרומות ומעשרות, ואף בימי הנביאים לא היו מפרישים אלא מאותן השדות שלא היו נותנים מהן מס (תוספות קידושין לו ב ד"ה כל).

• ויש מפרשים שהעמידו הנוצרים כמרים לדרוש להם ולהחזיק דתם ותיקנו לתת להם מעשרות שדותיהם, ואם היו ישראל מפרישים מעשרות היו צריכים לתת להם (רא"ש עבודה זרה שם, בדפוסים לא מצונזרים, בשם יש מפרשים; יוחסין שם, בשמו, בנוסחא אחרינא).

• יש מהראשונים שכתבו שהמנהג שלא להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, לפי שאנו סומכים על הרובין שבטלו דבר זה (תוספות שם, ועבודה זרה נט א (נח ב) ד"ה בצר, בשם ר' יהודה; רא"ש שם); אכן הפוסקים פסקוהו להלכה (רמב"ם תרומות א א, ומתנות עניים ו ה; טוש"ע יו"ד שלא א).

ישוב ישראל

גיטין

נחלקו אמוראים בענין שליח המביא גט בבבל ממדינה למדינה:

• יש אומרים שבבל דינה לענין גיטין כארץ ישראל, ששליח המביא גט בבבל ממדינה למדינה אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ראה בערך שליח להולכה), לפי שישיבות של תורה היו קבועות בבבל ושיירות היו מצויות מישיבה לישיבה, ושני הטעמים שנאמרו בשליח המביא גט מחוץ לארץ שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אינם בבבל, שכן הם בקיאים בדיני גיטין, מאחר שיש שם ישיבות, ועדים מצויים לקיום הגט, אם יצא עליו ערעור שהוא מזויף (רב בגיטין ו א).

• ויש אומרים שבבל דינה כחוץ לארץ, לפי שבני הישיבות שהולכים ממקום למקום טרודים במשנתם, ואין מכירים החתימות של עדי הגט (שמואל שם).

אף במביא גט מבבל לארץ ישראל נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, לפי שרבים מצויים העולים מבבל לארץ ישראל והיורדים מארץ ישראל לבבל (רבי אביתר שם ב).

• ויש המחייבים אמירה זו (רב יוסף שם).

להלכה בזמן הזה בכל מקום אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם (ראה בערך שליח להולכה).

בהמה דקה

בבל דינה כארץ ישראל לענין שאין מגדלים בה בהמה-דקה (בבא קמא פ א).

יוחסין

משפחות ישראל שבבבל היו בחזקת כשרות ליוחסין, ואפילו הסוברים שאין כל הארצות בחזקת כשרות, מכל מקום בבל בחזקת כשרות היא, שלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין סט ב), לפי שראה שנתערבו בהם פסולים וראה שחכמי הדור עולים עמו ואין עוד בבבל מי שיתעסק לבדוק אותם ולייחסם, עמד והפריש פסוליהם והוליכם עמו (רש"י שם ד"ה מסייע).

וכל מי שמספר בלשון אנשי בבל היו מחזיקים אותו שהוא מבבל, ומשיאים לו אשה בחזקת שהוא כשר, עד שבאו רמאים שלמדו שיחת בבל כדי שיחזיקום למיוחסים (שם עא ב, ורש"י ד"ה כל שסיחתו).

להלכה שכל הארצות בחזקת כשרות, אין בבל משתנה משאר הארצות לענין יחוס (ראה בערך יוחסין).

טבעה

דינים מסוימים המיוחדים לבבל נובעים מתכונתה:

שינוי זריעת השדה

בבל עמוקה משאר ארצות (שבת קיג ב), וטבועה בבצעי המים, ולפיכך נשתנה דינה בנוגע למקבל שדה מחברו לזרעה תבואה שלא יזרענה קטניות, שלא אמרו אלא בארץ ישראל שהיא מקום הרים והקטניות מכחישות את האדמה, אבל בבבל שהיא במצולה משנה אם ירצה מתבואה לקטניות (בבא מציעא קז א, ורש"י ד"ה הא לן).

שאילת מטר

מטעם זה נשתנה בבבל זמן שאלת הגשמים בברכת השנים, ואיחרוהו עד ששים יום אחר תקופת תשרי, לפי שהיא במקום נמוך, ואין היא צריכה כל כך למטר (תענית ד ב, ור"ן שם).

אכילה מעפרה

מפני שבבל עמוקה משאר ארצות, ירדו לשם כל מתי המבול, ולכן אמרו חכמים שכל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל שקצים ורמשים, לפי שעפרה מביא לידי חולי (שבת קיג ב).

פסי ביראות

בבבל המים מצויים, ולכן יש מהאמוראים שסובר שלא התירו שם למלא מים בשבת מבורות על ידי פסים שעושים סביבות הבור כדי שיחשב הכל רשות-היחיד (ראה בערך פסי ביראות), שלא התירו אלא במקום שיש דוחק במים (אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב, לאיכא דאמרי בעירובין כא א, ורש"י ד"ה דשכיחי מיא).

תחום שבת

בבבל מצויים שטפונות של מים, ולכן אין בורגנין בבבל (עירובין כא א), והם סוכות שעושים שומרי העיר, שאם סוכות אלו היו חוץ לעיר בתוך שבעים אמה ושיריים (ראה בערך תחומין) נכללות בתוך העיר ומודדים תחום שבת משם ולהלן, אבל בבבל מכיון שעלולות להישטף על ידי המים אינן חשובות לכלום (רש"י שם ד"ה אין בורגנין).

רפואות

יש מי שכתב, שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות, ולפיכך לא קשה על הרמב"ם ששינה בענייני רפואה מן התלמוד (כסף משנה דעות ד יח).

הערות שוליים