הגדרה^[1] - אכילת אדם שהוא שבע כל כך עד שהוא קץ באכילתו, או עד שאינו נהנה ממנה

שני סוגי אכילה גסה הם:

• אכילת אדם, שמחמת שבעו הוא קץ במזונו.

• אכילת אדם שאיננו קץ במזונו, אלא שמחמת שבעו אינו מתאוה לאכילה ואינו נהנה ממנה.

אכילת הקץ

אכילת אדם, שהיה שבע עד שקץ במזונו ואכל יתר על שובעו, דומה לאכילת דברים שאינם ראויים לאכילה, שאף על פי שהמאכל היתר ראוי לרעב, אינו ראוי למי ששבע כזה (רמב"ם שביתת עשור ב ז; תוספות פסחים קז ב ד"ה דילמא, ונזיר כג א ד"ה פסח, בשם רבנו תם), והיא מוגדרת בשם "מזיק" (יומא פ ב), שכן האוכלה מזיק את המאכל ואת עצמו (רש"י שם ד"ה פרט למזיק, הראשון).

לפיכך אכילה גסה, שאינו יכול לבלוע אלא בקושי, אין שמה אכילה, בין לענין מצוות ובין לענין איסורים (ר"ן פסחים שם).

במצוות

• האוכל קדשים אכילה גסה לא יצא ידי חובתו, שנאמר: וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו (שמות כט לב), ואין זו אכילה (יבמות מ א, ורש"י שם ד"ה אכילה גסה; בבא קמא קי א). לכן כשהיו שיירי מנחות מרובים אין אוכלים עמהם חולין ותרומה, כדי שלא יהיו נאכלים אכילה גסה, שנאמר: בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ (ויקרא ו ט), יֹאכְלוּהָ משמעו לבדה (תמורה כג א), והוא הדין כשהיה בשר הקדשים מרובה (רמב"ם מעשה הקרבנות י יא).

• כשאכל מצה בליל פסח אכילה גסה לא יצא ידי חובתו, שאינה אכילה (רשב"ם פסחים קז ב ד"ה או; תוספות שם ד"ה דילמא).

באיסורים

• זר שאכל תרומה בשוגג אכילה גסה, אינו משלם את החומש כדין כל אוכל תרומה בשוגג, שנאמר: וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו (ויקרא כב יד), ודרשו: כִּי יֹאכַל, פרט למזיק (יומא פ ב), ואף האוכל הקדש אכילה גסה פטור כמו בתרומה (תוספות מעילה יט א ד"ה אקשיה).

• האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים - כגון שאכל מיד בכניסת ליל יום הכפורים על השובע שהיה שבע מסעודה המפסקת (רש"י יומא שם ד"ה אכילה גסה) - פטור, שנאמר: אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה (ויקרא כג כט) פרט למזיק (גמ' שם), שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו (רש"י שם). אבל אכל אוכלים מבושמים ומתובלים על השובע, אין זו אכילה גסה, שכן אמרו (מגילה ז ב) "רווחא לבסומא שכיחא" (כלבו סט; רמ"א או"ח תריב ו) - ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים (רש"י שם ד"ה רווחא) - אבל אם מרגיש בעצמו שנפשו קצה ממאכלים אלו, הרי זו אכילה גסה (ב"ח שם).

שתיה גסה

כשם שאכילה גסה אין שמה אכילה, כך שתייה גסה אין שמה שתייה (משנה למלך יסודי התורה ה ח, על פי התוספות עבודה זרה יב ב ד"ה אלא).

באיסורים שאיסורם בא שלא בלשון אכילה

אין דין אכילה גסה אלא באיסורים שהתורה אסרתם בלשון אכילה, אבל איסורים שאיסורם בא בתורה שלא בלשון אכילה, כגון בשר-בחלב וכלאי-הכרם, כשם שחייבים עליהם אם נהנה מהם שלא כדרך הנאתם, כך חייבים עליהם אף אם אכלם אכילה גסה (משנה למלך שם).

איסור דרבנן

אף על פי שאין באכילה גסה איסור תורה, מכל מקום אסורה היא מדרבנן ולוקים עליה מכת-מרדות (מאירי יומא פ ב).

אכילת שאינו קץ

אכילה שבה אין נפש האוכל קצה באכילתו, אלא שאינו מתאוה לה ואינו נהנה ממנה, מחמת שאכל כל שבעו קודם לכן, נחלקו בדינה:

• יש אומרים שהיא אכילה גמורה, ובאכילת מצוה יוצא בה ידי חובתו, אלא שאינה מצוה מן המובחר (תוספות פסחים קז ב ד"ה דילמא; תוספות הרא"ש הוריות י ב).

• ויש מי שאומר שאפילו אם אינו קץ באכילתו, אלא שאינו נהנה, אף זו אכילה גסה היא שאין שמה אכילה, אלא אם כן המאכל מבושם ומתובל, שאז אכילה היא עד שקץ בה דוקא (ב"ח או"ח תריב ו).

• ויש מי שאומר, שביום הכפורים, שתלוי אם דעתו מתיישבת מהאכילה, אף באכילה גסה שאינו נהנה ממנה פטור, אבל בשאר איסורים וכן באכילת מצוה, שתלוי בגדר "אכילה", כל שאינו קץ באכילתו הרי זו אכילה (כתב סופר או"ח קיא).

בסעודות שבת

אכילה זו אינה נקראת אכילת עונג, ולכן סעודות שבת שעיקרן משום עונג, אם הוא שבע ויצטרך לאכול אכילה גסה, הרי הוא פטור מלאכול (אור זרוע ח"ב נב).

כשהתחיל לאכול ברעבון

יש מי שאומר שאם התחיל לאכול כשהוא רעב, אפילו יאכל אחר כך אכילה גסה, הרי זו אכילה גמורה (אור זרוע שם).

בדיני ממונות

פועל העושה מלאכה בשדה של בעל הבית, שמותר לו לאכול בשעת מלאכה, שנאמר: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ (דברים כג כה), אסור לו לאכול אכילה גסה: שָׂבְעֶךָ, ולא אכילה גסה (בבא ממציעא פז ב, ועי"ש בתוס' ד"ה שבעך)

הערות שוליים