הגדרה^[1] - אין הדרשה שוללת את פשוטו של הכתוב

בתורה

בכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג א; יבמות כד א), שאף על פי שדורשים את הכתוב בדרשה, מכל מקום אין מוציאים אותו ממשמעותו הפשוטה (רש"י יבמות שם)^[2].

דוגמאות:

• וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת (ויקרא כא ט), שאף על פי שדורשים אֶת אָבִיהָ לגזרה שוה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, לומר שאם היו נוהגים באביה קודש נוהגים בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון (תוס' סנהדרין נ ב ד"ה כשהוא. ועי' רש"י שם שלא פירש כך).

• וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (ויקרא יט כח), שאף על פי שדורשים לָנֶפֶשׁ לדרשה, מכל מקום אינו יוצא מידי פשוטו, שאינו חייב אלא בשריטה על המת בלבד (רש"י מכות כ סוף ע"ב), וכיוצא בדבר^[3].

יוצא מן הכלל במקום אחד, שהדרשה מוציאה לגמרי את הפסוק מפשוטו: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת (דברים כה ו), שלפי פשוטו אם שם המת היה יוסף קוראים את הבן הנולד ראשון יוסף, יוחנן קוראים אותו יוחנן, אבל מגזרה שוה למדנו שפירושו שהיבם יקום על שם אחיו המת לנחלה ולא יחלקו אחיו עמו, ופשוטו של מקרא נעקר לגמרי, שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת (יבמות כד א), וכך היה להם בקבלה מרבותיהם (רש"י שם).

בנ"ך

אף בנביאים וכתובים נאמר כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

• חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ (תהלים מה ד), אף על פי שדרשו הפסוק בדברי תורה שיהא אדם זהיר לחזור על משנתו שתהא מזומנת לו בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והיא הודו והדרו, מכל מקום אמרו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב מדבר בחרב ממש, ומכאן למד ר' אליעזר שכלי זיין תכשיטים הם לענין היציאה בשבת (שבת סג א).

כשמצד הלשון אין המקרא כפשוטו

במקום שמסתבר מצד הלשון שהמקרא הוא לא כפשוטו, הדרשה מוציאתו מפשוטו.

דוגמאות:

• אף על פי שבמחזיר גרושתו נאמר: אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד), דרשו חכמים שזה מוסב על סוטה שנסתרה, והוציאוהו מפשוטו לומר שאינו מוסב על מחזיר גרושתו (יבמות יא ב), לפי שלא מסתבר לקרוא בשם טומאה לנשואין של גרושה, שהרי בעילתה בהיתר (תוס' שם ד"ה לרבות). ומכל מקום נסתפקו בגמרא אם אומרים כיון שנעקר מפשוטו נעקר לגמרי, או שמכל מקום נאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו לענין פרט אחד (עי"ש בגמ', ובתוס' ד"ה צרתה).

• וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שפירשוהו שלא להכשיל בדבר איסור ובעצה רעה למי שהוא סומא בדבר (ראה ערך לפני עור), והוציאוהו מפשוטו לגמרי, משום שנאמר בפסוק לשון נתינה ולא לשון שימה (קרבן אהרן תורת כהנים שם; מלבי"ם שם)^[4].

בדיוקים של מקרא

אף בנוגע לדיוק של מקרא אין הדרשה מוציאתו מידי פשוטו, ולפיכך אפילו אלה שדורשים הכתוב: אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה (דברים כב כח), האמור באונס את הנערה, לגזרה שוה, מכל מקום אינם מוציאים מידי פשוטו את הדיוק שדוקא בשלא נתארסה חייב לשלם קנס לאביה, אבל בנתארסה ונתגרשה הקנס לעצמה (כתובות לח ב. ועי"ש בתוס' ד"ה מי אתיא); והסוברים שגם בנתארסה ונתגרשה הקנס לאביה, הרי זה מפני שקוראים בפשוטו של מקרא "אשר לא ארושה", ולא בא הכתוב אלא למעט כשהיא בשעת האונס ארוסה (שם ורש"י).

למנין המצוות

יש מהראשונים הסוברים שכל מה שהוציאו חכמים מדרשות הפסוקים ומי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אם פשט הכתוב אינו מורה על אותם הדברים, אינם נמנים במנין המצוות ונקראים דברי-סופרים (ראה ערכו), לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (ספר המצות לרמב"ם שורש ב).

ויש חולקים וסוברים שמכיון שאין הדרשות והמידות מוציאות מידי פשוטו של מקרא, מלבד בדרשת וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד (עי' לעיל), הרי כולן מדאורייתא ממש, "ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת" (רמב"ן בספר המצות שם, ועי"ש במגילת אסתר ומרגניתא טבא)^[5].

הערות שוליים