|
כל הטומאות כשעת מציאתן הגדרה[1] - דבר שנפל בו ספק טומאה, מחזיקים אותו למפרע על פי מצבו עכשיו, לטהרו או לטמאו הדיןהכלל "כל הטומאות כשעת מציאתן" (טהרות ג ה; תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ג ד, ושם ו ח; רמב"ם אבות הטומאות טו ו,י, ושם יח יד), כוונתו שדיני הטומאות והטהרות נקבעים על פי המצב שנמצאו בו (פירוש המשניות טהרות שם), ומחזיקים אותן למפרע כאותה שעה, ודנים שכן היו בתחילה כפי שהן עכשיו (ריטב"א כתובות עו א; מאירי עירובין לה ב), בין לקולא ובין לחומרא (נדה ד א), שאם טהורות הן בשעת מציאתן - טהורות, ואם טמאות - טמאות (טהרות שם; ראה רמב"ם שם ושם). לטהרהמחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה על גבי טהרות, ומכיר בה שהיתה טמאה (רש"י נדה ד א ד"ה או שבורה; ריטב"א שם), ועכשיו שהיא שבורה או חלודה נטהרה (ראה ערך טמאת כלים), ואין אנו יודעים אם בשעה שנפלה על הטהרות היתה שבורה או שנשברה אחר כך, טהורה מלטמא טהרות שנמצאת עליהם, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, שכל הטומאות כשעת מציאתן (טהרות ג ה; ירושלמי גיטין ג ח; נדה שם ורש"י ד"ה טהורה מלטמא; מאירי שם; רמב"ם אבות הטומאות טו י). ואין אומרים ששלימה היתה כשנפלה על הטהרות וטימאתן, ואחר כך נשברה או העלתה חלודה, אלא אומרים ששבורה או חלודה נפלה עליהם, כפי שהיא עתה (רש"י נדה ד א ד"ה טהורה). לטומאהבכלל שאמרו שכל הטומאות כשעת מציאתן לטומאה, נחלקו תנאים לגבי נגע באדם אחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד ומצאו מת:
הלכה כחכמים (רמב"ם שם). בחזקת טהרהדבר שנמצא עכשיו טמא לפנינו, אבל מתחילה ראינוהו כשהוא טהור, אין הולכים אחר שעת מציאתו לטמא למפרע, כגון בנגע באחד בלילה ובשחר עמד ומצאו מת, שאין הולכים אחר שעת מציאתו לטמא אלא כשלא ראוהו חי מבערב, אבל אם ראוהו חי מבערב, הרי הוא טהור (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ו ח; רמב"ם אבות הטומאות יח יד), מפני שמעמידים אותו על חזקתו הראשונה שהיה חי (ראה תוס' נדה ב ב ד"ה דאיכא, ותוס' הרא"ש שם א; רמב"ן ור"ן שם; רשב"א שם, ועירובין לה ב; ריטב"א עירובין שם, ונדה ד א; תלמיד הרשב"א עירובין שם). ויש סוברים שהוא הדין להיפך, בדבר שנמצא טהור לפנינו, אבל מתחילה ראינוהו כשהוא טמא, כגון מחט שנמצאת חלודה על גבי טהרות, אם מתחילה ראינוה כשהיא בלא חלודה, הטהרות טמאות ואין הולכים אחר שעת מציאתה אלא בסתם מחט שלא הכיר בה מזה זמן מה טיבה (בינת אדם שער רוב וחזקה מג; ערוך השולחן העתיד קנא כא). ויש מהאחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים יש בדבר, ושיש סוברים שאף מחט שהכיר בה מתחילתה שהיא טמאה הולכים בה אחר שעת מציאתה לטהר (ראה חסדי דוד לתוספתא טהרות ג ד. וראה נודע ביהודה תנינא אה"ע נט). בדבר הנטמא"כל הטומאות כשעת מציאתן" נאמר בין בספק בדבר המטמא האם היה ראוי לטמא, כדוגמת מת שאין ידוע אם ראוי היה לטמא (ראה לעיל), ובין בספק בדבר הנטמא האם ראוי היה לקבל טומאה, כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל [כלי חרס טהור שיש עליו מכסה מהודק היטב], שמציל באהל המת על דברים שבתוכו שלא ייטמאו (ראה ערך צמיד פתיל), שאם נמצא עכשיו מכוסה, אין אומרים שמא בשעה שהיה המת שם היה מגולה, ואם נמצא מגולה, אין אומרים שמא בשעה שהיה המת שם היה מוקף צמיד פתיל (ר"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא טהרות ג ה). בשאר דיני התורה"כל הטומאות כשעת מציאתן", נראה מדברי מקצת הראשונים שחידוש מיוחד הוא בהלכות טומאה, כפי שיבואר (ראה להלן). אבל לדעת רוב הראשונים אינו דין מיוחד בטומאה, ואינו כלל מחודש, אלא שדנים בו כפי שדנים בכל הספקות שבתורה (ראה להלן). והטעם שהולכים אחר שעת מציאתן הוא משום "חזקה דהשתא" [דבר שנשתנה ודאי, והספק אימתי נשתנה, והוא באופן שאין לנו להעמידו על חזקתו הראשונה, אם מעמידים אותו על חזקה של עכשיו להחזיקו שכשם שעכשיו הוא כך, אף בכל הזמן המסופק היה כך] (ראה ערך חזקה (ב): חזקה דהשתא), ופעמים שהוא בצירוף "חזקה דמעיקרא" [דבר שהיה במצב או דין מסויים, אנו אומרים שעדיין הוא כמו שהיה, כל זמן שלא ראינו שנשתנה] של הטהרות שנגעו בדבר המסופק, ושלש שיטות עיקריות בדבר:
ואילו מה שאמרו כשעת מציאתן לקולא, לטהר, כגון במחט שנמצאת שבורה או מלאה חלודה (ראה לעיל: לטהרה), אין זה מפני שהדין של "כשעת מציאתן" הוא מן התורה, אלא מפני שמעמידים את הטהרות בחזקתן הראשונה (תוס' ותוס' הרא"ש שם). וכתבו האחרונים שלשיטה זו בשאר דיני התורה, כגון בדבר הנמצא לפנינו כשיש בו איסור, וספק אם היה בו האיסור אף קודם לכן, או שלא נפל בו אלא עכשיו, אין אוסרים למפרע משום כשעת מציאתו, שהרי אף בטומאה אינה אלא חומרא לקדשים (שו"ת פנים מאירות א טו); ויש מצדדים בדעת חלק מהראשונים שמדרבנן החמירו בטומאה ללכת אחר שעת מציאתן אף לחולין, וכן בשאר איסורים (ראה בינת אדם שער רוב וחזקה ל).
במקום אחרלא אמרו כל הטומאות כשעת מציאתן אלא במקום מציאתן. כגון בנגע באחד בלילה ונמצא מת למחר שהוא טמא (ראה לעיל), לא אמרו אלא כשנמצא מת באותו מקום שנגע בו בלילה, אבל אם נמצא מת במקום אחר הרי הנוגע טהור, ואין אומרים שכשם שנמצא מת כאן, כך היה מת גם במקומו הראשון (ברייתא נדה ד א, ורש"י ד"ה ובמקום)[3]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
