|
יפת תאר הגדרה[1] - נכרית שבוית מלחמה, שמותר לו ליוצא למלחמה לבא עליה, ולקחת אותה לו לאשה, לאחר שיעשה לה את סדר המעשים שקבעה התורה, והאיסור למכרה או להשתעבד בה ההיתר וגדרוהיוצא למלחמה (ראה ערכו) וראה בשביה אשה נכרית (ראה להלן: השובה והשבויה) וחשק בה, מותר לו לבא עליה - על כרחה (יראים כ; רמב"ן ורשב"א וריטב"א קדושין כב א, בשמו; כן משמע מתוספות שם ד"ה בביאה) - ולקחת אותה לו לאשה[2], וחייב לעשות לה כסדר האמור בתורה (ראה להלן: כשמביאה לביתו), שנאמר: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וגו' וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא י-יג. כן משמע מרמב"ם מלכים ח ב-ג,ד, וחינוך תקלב), וצריך לגייר אותה קודם שנושאה לאשה (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה). ואם לאחר שבא עליה אינו חפץ בה, משלחה לנפשה, ואסור לו למכרה או להשתעבד בה, שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים שם יד. רמב"ם שם ו). במנין המצוותדין יפת תואר נמנה במנין המצוות כמצות עשה (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רכא; סמ"ג עשין קכב ורמזי המצוות שם; חינוך שם), שמצוה לעשות ליפת תואר ככל הכתוב בפרשה (ראה להלן: כשמביאה לביתו. סמ"ג שם; חינוך שם)[3]. חידושהיתר יפת תואר חדוש (ראה ערכו) הוא (קדושין כא ב), שכל נכרית אסורה (ראה ערך בועל ארמית וערך חתנות), וזו התירתה תורה (כן משמע מחולין קט ב). ואף על פי שמן התורה מותר לו לאדם לבא על נכרית בצינעה, לסוברים כן (ראה ערך בועל ארמית: האיסור וטעמיו), הוצרכנו להיתר ביפת תואר, לפי שביאה במלחמה - לסוברים שביאה ראשונה נעשית בשעת מלחמה (ראה להלן: בשעת שביה) - חשובה שנעשית בפרהסיא (ראה ערכו), שהרבה בני אדם מישראל מצויים שם, ורואים שנכנס להתייחד עמה (תוספות רא"ש ותוספות טוך קדושין כא ב), וביאת נכרית בפרהסיא אסורה מן התורה (ראה ערך בועל ארמית: בפרהסיא), והבועל-ארמית (ראה ערכו) קנאים פוגעים בו (ראה ערך הנ"ל: שם. רשב"א וריטב"א שם; תוספות רא"ש שם, בתירוץ הראשון; תוספות טוך שם). ואף לסוברים שאסור לו לבא עליה במלחמה, ואינה מותרת לו אלא לאחר שהוא מכניסה לתוך ביתו (ראה להלן: שם), כיון שהוא לוקחה לעיני הכל ואומר שלוקחה לבעול אותה, הרי זה כפרהסיא ואסור מן התורה (לחם משנה מלכים ח ב). טעם ההיתרבטעם היתר יפת תואר אמרו: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שנאמר: יְפַת תֹּאַר (דברים כא יא. קדושין כא ב), שמתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה, התירתה לו התורה ובקושי (רש"י שם ד"ה יפת), שאם לא יתירוה לו יעבור על האיסור (רש"י שם ד"ה דיברה; סמ"ג עשין קכב; חינוך תקלב), ומתוך שהותרה לו ביאה ראשונה מפני התגברות יצרו, הותרה לו אחר כך ביאה שנייה אף על פי שאין יצרו מתגבר עליו (רא"ם דברים כא יא, בדעת רש"י). ואמרו בטעם ההיתר שהתירה התורה: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (גמ' שם), שמוטב שיאכלו בשר בהמה מסוכנת ששחטוה, ואף על פי שהיא מאוסה (ראה ערך מסוכנת), ולא יאכלו אותו לאחר שתמות ויהא נבילה (רש"י שם ד"ה יפת וד"ה ולא).
גדרוגדר ההיתר של יפת תואר, כתבו ראשונים שהוא תלוי במחלוקת אמוראים:
לא תקפו יצרולא הותרה יפת תואר אלא אם כן תקפו יצרו (רמב"ם מלכים ח ב, לפי מנחת חינוך תקלב ב; רמב"ן דברים כא יא), שנאמר: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (דברים כא יא), לא התירה הכתוב אלא מפני החשק, שיצרו מתגבר עליו, אבל אם אין לו חשק בבעילתה - שיכול הוא להתגבר על יצרו (פירוש הטור (הארוך) שם) - אלא שרוצה ליקחנה לו לאשה, אסור בה (רמב"ן ופירוש הטור שם)[5]. לא נלקחה לשם שביאין יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה, שנאמר: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה (דברים שם. ספרי כי תצא ריא; קדושין כא ב; רמב"ם מלכים ח ג), ונחלקו ראשונים:
שתי נשיםאסור לו ליוצא למלחמה לקחת שתי נשים יפות תואר (קדושין כב א, לפי רש"י ד"ה ולא בה, ומאירי שם) - במלחמה אחת על כיבוש מקום אחד (ראה להלן) - שנאמר: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (דברים כא יא), ולא בה ובחברתה (קדושין שם; רמב"ם מלכים ח ג). לצורך אחריםאסור לקחת יפת תואר לצורך אחרים, שנאמר: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים שם), ולא לאחרים (גמ' שם, לגירסת רש"י שם ד"ה לך ולא לאחרים, והריטב"א שם). כבוש מלחמהלא הותרה יפת תואר אלא על ידי כבוש-מלחמה (ראה ערכו. רש"י סנהדרין נט א ד"ה לאו), שנאמר: וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (דברים כא י), מלמד שאינו מותר בה אלא לאחר ששבאה ונעשית שלו, אבל אם לא שבאה, אסור לו לבא עליה (אור החיים שם), שבכיבוש מלחמה הוא קונה אותה קנין גמור (ראה ערך הנ"ל: הדין וגדרו) וכממונו היא, ולכן אין כאן משום גזל (כן משמע מרמ"ה סנהדרין נט א), שהזכות שנתנה התורה לשובה לעשות את כל המעשים ליפת תואר - ולגיירה בעל כרחה, לסוברים כן (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה) - הוא מטעם שקונה אותה בכיבוש מלחמה (זרע אברהם כד א,ד)[7]. השובה והשבויהכהןכהן - שאסור בגיורת משום איסור זונה (ראה ערך גיורת: פסולה לכהונה), ואף בנכרית אסור (המקנה קדושין כב א) - נחלקו אמוראים אם הוא מותר ביפת תואר:
ובביאור המחלוקת נאמרו שתי לשונות בתלמוד:
להלכה פסקו ראשונים שכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דיברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אסור בה אחר כך, מפני שהיא גיורת (רמב"ם מלכים ח ד)[9]. מלךמלך (ראה ערכו) שיש לו כבר שמונה עשרה נשים - שאסור לו לשאת עוד אשה, משום הלאו: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (דברים יז יז. ראה ערך מלך), ואין איסור זה אלא על ידי קידושין (ראה ערך הנ"ל) - אסור לו לקחתה לאשה, שלא יעבור בלאו, ומכל מקום מותר ביפת תואר בביאה ראשונה במלחמה (כן משמע מרמ"ה סנהדרין כא א, ותוספות רי"ד קדושין כב א בשם הריב"א, וריב"ש שצח, וחידושי מהר"י בירב קדושין עו ב); ולסוברים שלא הותרה ביאה ראשונה במלחמה אלא עד אחר שיעשה לה את כל המעשים ויגיירנה ויקח אותה לו לאשה (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה) אף ביאה ראשונה לא הותרה לו (חידושי מהר"י בירב שם). משבע אומותביפת תואר משבע אומות שנשבית במלחמה שבחוץ-לארץ (ראה ערכו), נחלקו תנאים:
מכוערתיְפַת תֹּאַר (דברים כא יא), אין לי אלא בזמן שהיא נאה, מנין אפילו היא כעורה? תלמוד לומר: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (שם), אף על פי שאינה יפת תואר (ספרי כי תצא ריא), שבחשקו תלה הכתוב (רש"י שם). ו"יפת תואר" שאמרה תורה, היינו שהיא יפה בעיניו (ראב"ע דברים שם; חינוך תקלב), או שדיבר הכתוב בהווה (רמב"ן עה"ת שם) שמן הסתם אין אדם חושק אלא ביפת תואר (מאירי קדושין כב א). אשת אישיפת תואר מותרת בין שהיא בתולה ובין שהיא בעולה (מדרש אגדה דברים כא יא; רמב"ם מלכים ח ג), ואפילו היא אשת איש, שנאמר: אשת (דברים כא יא) - בסמיכות (לקח טוב וחזקוני ורבנו בחיי שם; קרית ספר שם) - אף אשת איש במשמע (קדושין כא ב; ספרי שם), ונחלקו ראשונים אם ביפת תואר הותר אף איסור אשת איש, או שאין לישראל איסור באשת בן נח כל עיקר:
יפת תואר שהיתה אשת איש, מותר לבא עליה ביאה ראשונה במלחמה מיד - לסוברים כן בכל יפת תואר (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה) - ואינו צריך להמתין שלשה חדשים, שאף על פי שבתוך זמן זה אסור לשאת גיורת שהיתה נשואה קודם הגירות, כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לבין זרע שנזרע בקדושה, לסוברים כן (ראה ערך הבחנה: בגיורת נשואה), ביפת תואר מותר, לפי שאף הזרע שיהא לו ממנה נזרע שלא בקדושה, שהרי עדיין נכרית היא, ובנה כמותה (ים של שלמה יבמות ד נא; כסף משנה מלכים ח ו). בן נחלא הותרה יפת תואר לבן נח (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ה; ספרי ראה עו; סנהדרין נז א). ואף על פי שאמרו: אין לך דבר שמותר לישראל ואסור לבן נח (ראה ערך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור), בן נח אסור ביפת תואר, לפי שאינו בן כיבוש (סנהדרין נט א), שלא הותרה יפת תואר לישראל אלא על ידי כיבוש במלחמה, והרשות לכבוש ארצות לא ניתנה אלא לישראל (רש"י שם ד"ה לאו בני; רמ"ה שם), ואף על פי שגם נכרי קונה בכיבוש מלחמה (ראה ערך כבוש מלחמה: הדין וגדרו), לא אמרו אלא שלא ניתנה לו רשות לכבוש, אבל אם עבר וכיבש - קנה, שאין האיסור מונע את הקנין (שו"ת חתם סופר יו"ד יט, בדרך הראשונה). וכיון שאינו בן כיבוש הרי זה בכלל גזל שבני נח מוזהרים עליו (ראה ערך בן נח: בגזל. רמ"ה שם), שכשבא עליה בעל כרחה עובר באיסור גזל (כן משמע ממנחת חינוך לה כב, על פי רמב"ם מלכים ט יד). וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא ביפת תואר שהיא אשת איש (רש"י שם נז א ד"ה על הגזל, לפי ערוך לנר שם; חידושי הר"ן שם; רדב"ז מלכים ט ח, בדעת הרמב"ם), שבן נח אסור בה לפי שהוא גוזל את בעלה (רש"י שם), אבל אם היא פנויה, מותר בה, שאינו גוזל אותה במה שבא עליה (ערוך לנר שם, בדעת רש"י), או שמה שהוא לוקח במלחמה אין בו איסור גזל, ולא אמרו שאסור ביפת תואר אלא משום אשת איש (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם). מעוברתאף אם השבויה מעוברת, יש מהאחרונים המצדד לומר שמותרת לו, שאף על פי שאסרו חכמים לאדם לישא מעוברת חברו (ראה ערך נשואין), ביפת תואר מותר, כדרך שהותר בה איסור אשת איש (ראה לעיל. שו"ת רעק"א א צה). בת ישראליפת תואר בת ישראל אסורה, שלא התירה התורה אלא יפת תואר נכרית (חידושי הר"ן סנהדרין נז א). המלחמהדין יפת תואר נוהג במלחמת הרשות (ספרי כי תצא ריא; רש"י דברים כא י, וסוטה לה ב ד"ה ה"ג; תוספות שם לו א ד"ה כמאן; סמ"ג עשין קכב), כענין מלחמת דוד ויואב בן צרויה, שהיתה מלחמתם להרחיב על ידיה את גבול ישראל (לקח טוב שם), ש"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (דברים שם) פירושו כשתצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, ומשמעות "כי תצא" כשתעלה על דעתך לצאת (רש"י סוטה שם) - ואינה מצוה - אבל במלחמת כיבוש ארץ ישראל לא הותרה יפת תואר, שאין לומר בה "ושבית שביו" (רש"י עה"ת שם; סמ"ג שם), שהרי נאמר בשבע-אומות (ראה ערכו): לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז. רש"י שם כא י), שאסור לשבות מהן אלא צריך להמיתן (ראה ערך שבע אומות. זכרון שם, וקרן אורה סוטה לו א, בדעת רש"י)[10]. תחילת ההיתרלא הותרה יפת תואר אלא לאחר ארבע עשרה שנה של כיבוש הארץ וחלוקתה (ראה ערך ארץ ישראל ג. שוחר טוב שמואל כה; סמ"ג עשין קכב, ותוספות הרא"ש קדושין עח א, וחזקוני במדבר לא נ, בשם הירושלמי), אבל במלחמת מדין לא הותרה יפת תואר (תוספות הרא"ש שם, בתירוץ הראשון)[11]. בזמן הגלותדין יפת תואר אינו נוהג אלא בזמן שישראל על אדמתם, שאז הרשות והיכולת בידם להילחם (החינוך תקלב), ולא בזמן הגלות, שאין לנו רשות להילחם (ראה ערך מלחמה. דברי דוד במדבר לא ז), ואסור משום גזל (כן משמע מדברי דוד שם). בשעת הפסדלא ניצחו ישראל במלחמה, שלא הותרה להם יפת תואר (כן משמע מהרמב"ם מלכים ח ב; אברבנאל שם; משך חכמה שם), שנאמר: וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ (דברים שם), אין יפת תואר מותרת אלא אם כן ניצחו (משך חכמה שם)[12]. בשעת שביהיפת תואר, אם מותר לבא עליה במלחמה, נחלקו אמוראים:
אף ראשונים נחלקו בדבר: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם מלכים ח ב,ה; תוספות שם וסנהדרין כא א ד"ה דאי, בשם רבנו תם; חינוך שם, בשם מן המפרשים, ומסכים עמם; רבנו בחיי עה"ת שם); ויש פוסקים כדעה השניה (רש"י קדושין שם ד"ה שלא, וסנהדרין שם ד"ה תמר; חינוך שם, בשם מהם שאמרו; ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע עד, בדעת רס"ג). כשמביאה לביתוכשקיבלה עליה להתגייראין עושים ביפת תואר את המשפט הכתוב בפרשה (ראה להלן) אלא כשלא קיבלה עליה להתגייר, אבל אם קיבלה, מטבילה לשם גירות מיד, ואין צריך לעשות לה את האמור בפרשה (יבמות מז ב, ורש"י ד"ה שלא קבלה; רמב"ם מלכים ח ה), והיא מותרת לו ואף לאחרים - כשאר גיורת - ואין דינה כשאר יפת תואר שאסור לקחתה לצורך אחרים (ראה לעיל: ההיתר וגדרו), והוא שרצתה להתגייר בחפץ נפשה (רמב"ן דברים כא יב). כשלא קיבלה עליה להתגיירלא קיבלה עליה להתגייר, הרי זה מביאה לתוך ביתו (מאירי קדושין כב א)[14], והיא עושה ככל האמור בפרשה: וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים כא יב-יג. כן משמע מרמב"ם מלכים ח ה)[15]. ונחלקו תנאים:
כשקיבלה עליה בתוך שלושים יוםכל השלשים יום (ראה להלן) נוהגת בפרהסיא בדתה ואפילו בעבודה זרה, ואין מגלגלים עמה שתתגייר (מורה נבוכים ג מא), ואפילו אם קיבלה עליה בתוך השלשים יום, אינה נפטרת מלנהוג בכל הדברים האמורים בפרשה, שקבלה זו אינה אלא מחמת דוחק, וכעין אונס הוא עד לסוף ירח ימים שיכנע לבבה, ואף על פי שגם אם לא נכנע לבבה בסוף שלשים יום, מותר לו לגיירה בעל כרחה ולשאתה לאשה, לסוברים כן (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה), הרי זה לפי שעל פי רוב אי אפשר שלא יכנע לבבה, או שיכנע לבבו שלו בראותו ניוולה וקשיות ערפה ויוציאה מעליו, ולכן התירתה לו התורה בכל ענין (ים של שלמה שם נא; ישרש יעקב יבמות מח ב, בדעת הרמב"ם ועוד); ויש מצדדים לומר שאם קיבלה עליה להתגייר בתוך השלשים יום, מטבילה מיד, ואינו צריך לעשות לה את כל המעשים האמורים בפרשה אלא כשאינה רוצה להתגייר (ישרש יעקב שם, בדעת התוספות שם ד"ה רבי; קרן אורה שם; מנחת חינוך תקלב ז). בא עליה ללא עשיית מעשיםלא עשה לה את כל המעשים האמורים בפרשה, ובא עליה, הרי זו בעילת זנות (ספרי כי תצא ריג). יש מהראשונים שכתב שאם לא עשה לה את כל המעשים האלו ביטל מצות עשה (חינוך תקלב); ויש שכתב שעובר באיסור עשה: וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ (דברים כא יג), אחר כן, ולא קודם לכן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, והוא איסור עשה בכל חיתון עם נכרית (מאירי יבמות עו א). הבאתה לביתולא יביאנה לבית אחר, שנאמר: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כא יב), ולא לבית אחר (ספרי כי תצא ריב). וצריך להביאה לביתו בדרך כבוד ולא יצערנה, שנאמר: והבאתה אל תוך ביתך, מלמד שלא ילחצנה במלחמה (תוספות רי"ד קדושין כב א; כן משמע מהמאירי שם), שלא ילחצנה להביאה בנזיפה, או להבהילה להתגייר, אלא נוהג עמה במתינות עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת (מאירי שם). עשיית הצפורנייםבפירוש המילים וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים שם) נחלקו תנאים:
העברת הבגדיםמעביר ממנה את בגדיה הנאים - שדרך בנות הנכרים ללבוש בגדים נאים בשעת מלחמה כדי להזנות (ספרי כי תצא ריג) - ומלבישה בגדי אלמנות, שנאמר: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ (דברים שם יג. ספרי שם); וכן מעבירים ממנה נזמים וטבעות (שמחות ז יג), ודוקא שהיו בגדיה נאים, אבל אם אינם נאים, אינה צריכה להחליפם (ספרי דבי רב ועמק הנצי"ב שם). והיא עצמה תסיר את בגדיה, שנאמר: והסירה - בעצמה, אבל הוא לא יגע בבגדיה, פן יהרהר אחריה (רוקח דברים כא יג, על פי עבודה זרה כ א). אינה מסירה את הבגדים הנאים אלא בביתו, שנאמר: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וגו' וְהֵסִירָה (דברים שם יב-יג), אבל במלחמה לא יטול חליצתה ובגדי שביה מעליה (בעלי התוספות וריב"א עה"ת ובכור שור דברים כא יב, על פי קדושין כב א). הבכייהאחרי שהביאה לביתו, יושבת היא שם שלשים יום, ואינו מונע ממנה לבכות, שנאמר: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים שם. רמב"ם מלכים ח ה; חינוך תקלב), ולא שהיא מצווה לבכות, אלא שמן הסתם ודאי תבכה (כן משמע מהרמב"ם וחינוך שם; בכור שור שם יב). ונחלקו תנאים על מה היא בוכה:
ונחלקו ראשונים:
להלכה כתבו ראשונים שתשב בביתו שלשים יום, ובוכה על דתה ואינו מונעה (רמב"ם מלכים ח ה), אם משום שיש מחלוקת לדין - אם מתו אביה ואמה - אך ההלכה כדעה הראשונה (כסף משנה שם); או שאין מחלוקת בדין, ופסק כדברי שניהם (ערוך לנר שם, בדרך הראשונה). ירח ימיםבשיעור משך הזמן שהיא יושבת בביתו עד שהיא מותרת לו, נחלקו תנאים:
להלכה כתבו ראשונים שיושבת בביתו שלשים יום, ומתגיירת וטובלת (רמב"ם מלכים ח ה), וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכייה ושני חדשים אחריו (רמב"ם מלכים ח ה-ו; סמ"ג עשין קכב), שיפת תואר אף על פי שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד, והשלשים מכלל התשעים (רמב"ם גרושין יא כא)[19]. כשהיתה פנויהאינה צריכה להמתין שלשה חדשים משום הבחנה - לסוברים כן (ראה לעיל) - אלא אם כן היתה נשואה בגיותה, שבנשואה יש דין הבחנה (ראה ערכו), אבל אם היתה פנויה שאין בה דין הבחנה, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), אינה צריכה להמתין אלא חודש אחד בלבד (מגיד משנה גרושין יא כא). טעם המעשיםבטעם שהצריכה תורה לעשות את כל סדר הפרשה, כתבו ראשונים שהוא כדי לכער את יפיה (רמב"ן דברים כא יב, שכן דעת רבותינו; כן משמע מרמב"ם מלכים ח ה, וחינוך תקלב, ועוד), שכיון שלא התירה התורה יפת תואר אלא כנגד יצר הרע (ראה לעיל: ההיתר וגדרו) סתם הכתוב את הדלת בפניו להמאיסה בעיניו, ולכן מגדלת צפרניה כדי לנוול תואר ידיה, ומגלחת את ראשה כדי לאבד את שערותיה הנאות (חינוך שם), ותתגנה בעיניו (רמב"ם שם; ראב"ע שם; מאירי קדושין כב א), שגילוח השערות ניוול גדול הוא (רמב"ן עה"ת שם, לדעה זו), ושמא בעבור שערה הנאה חשק בה (ראב"ע שם)[20]. ומצדדים אחרונים שחייב לעשות לה את המעשים מיד בבואו לביתו, שאם לא יעשם מיד, אפשר ששוב לא תתגנה בעיניו אחר כך (מנחת חינוך תקלב י). וכן מסירה את בגדיה הנאים כדי לנוולה (שמחות שם; רשב"ם עה"ת שם; רמב"ן שם, לדעה זו; קרית ספר שם), שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה (ראב"ע שם), וכן מניח לה לבכות חודש ימים לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה, כדי להמאיסה בעיניו, שיהא נכנס ונתקל בה, ויוצא ונתקל בה, ורואה בניוולה (ראה לעיל. חינוך שם), שכשתתנוול על ידי האבלות והבכי, אולי יעבור חשקו ממנה (רמב"ן עה"ת שם יב). גירותה ולקיחתה לאשהאף על פי שעשתה את כל המעשים האמורים בפרשה (ראה לעיל: כשמביאה לביתו) אינה מותרת לו אלא לאחר גירות (מיוחס ליונתן דברים כא יג; כן משמע מקדושין כא ב; ספר המצוות לרס"ג מ"ע עד; רמב"ם מלכים ח ה; תוספות שם כב א ד"ה שלא; ועוד), והיא טובלת כשאר גרים (מיוחס ליונתן ורמב"ן עה"ת שם; רמב"ם שם; תוספות רי"ד שם), שנאמר: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא יא), ודרשו: ליקוחין יש לך בה (קדושין כב א), היינו שמקדשה לו לאשה (ראה להלן), וזה אינו שייך אלא על ידי גירות (כן משמע מקרית ספר שם), ומגיירה לאחר שעשתה את כל הסדר האמור בפרשה (רמב"ם שם; מאירי שם). גירות בעל כרחהגירותה, נחלקו בה ראשונים:
נישואיהלאחר שעשתה את כל המעשים ונתגיירה, הרי זה לוקחה לו לאשה (רמב"ם מלכים ח ו), שנאמר: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא יא), ודרשו: ליקוחין יש לך בה (קדושין כב א), שקידושין תופסים בה (רש"י שם ד"ה ליקוחין), ונושאה בכתובה וקידושין (רמב"ם שם; חינוך תקלב), ודינה כדין בנות ישראל (חינוך שם). ולא קידושי ביאה בלבד אמרו, אלא אף קידושי כסף ושטר תופסים בה (לחם משנה שם ותולדות אדם ועמק הנצי"ב כי תצא ריג, ומנחת חינוך תקלב ח, בדעת הרמב"ם), ש"ליקוחין יש לך בה" שאמרו, היינו שקידושין תופסים בה, וכל אופני קידושין במשמע (מנחת חינוך שם; עמק הנצי"ב שם; ערוך השלחן העתיד מלכים עז י). ביאה שנייה שלא הותרה לו אלא אחרי כל המעשים (ראה לעיל: בשעת שביה) לא הותרה לו עד שיישאנה (רמב"ם מלכים ח ב), שלא הותרה לו אלא לשם אישות (כן משמע ממנחת יהודה (בן עטר) עה"ת שם). כשאינו חפץ בהלא רצה בה, משלחה לנפשה, שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ (דברים כא יד. כן משמע מהרמב"ם מלכים ח ו). ונחלקו הדעות:
לחזור לאלהיהואם יכולה לחזור לאלהיה, נחלקו הגירסאות במדרש:
לסוברים שאינה מתגיירת אלא ברצונה, כתבו ראשונים להלכה שאם לא רצתה להתגייר לאחר שגלגלו עמה שנים עשר חודש (ראה לעיל: גירותה ולקיחתה לאשה) מקבלת שבע מצוות בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים (רמב"ם מלכים שם ז; סמ"ג עשין קכב; מאירי קדושין כב א), ואם לא רצתה להניח עבודה זרה - ולקבל שאר שבע מצוות בני נח (מדרש הגדול דברים כא יד; מנחת חינוך תקלב ז, בדעת הרמב"ם) - לאחר שנים עשר חודש הללו, הרי זו נהרגת (רמב"ם שם ט), כדין כל גוי שאינו רוצה לקבל עליו שבע מצוות בני נח, לדעתם (ראה ערך בן נח: ענשם ושכרם. רדב"ז ואור שמח שם). חולההיתה חולה, לא ישלחנה, אלא ימתין לה עד שתבריא (ספרי שם), שנאמר: ושלחתה לנפשה (ספרי שם, לגירסת רשב"א וריטב"א כתובות נב ב, ור"ן שם נא א, ומגיד משנה אישות יד יז), בזמן שהיא יכולה ללכת בעצמה (מגיד משנה שם), וכן דין אשת איש בת ישראל שאין בעלה ישראל רשאי לגרש אותה בזמן שהיא חולה (ראה ערך בעל: רפואתה. כן משמע מהספרי שם). האיסור למכרהלא רצה בה, אסור לו למכרה לאחרים, אלא משלחה לנפשה (ראה לעיל: כשאינו חפץ בה), שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים כא יד. רמב"ם מלכים ח ו; יראים קל; סמ"ג לאוין רלב; חינוך תקלג). ונחלקו הדעות:
במנין המצוותהלאו שלא למכרה נמנה במנין המצוות בין מצוות לא תעשה (הלכות גדולות, מנין הלאוין; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסג; יראים קל; סמ"ג לאוין רלב; חינוך תקלג)[22]. במתנהאין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מנין שלא יתננה במתנה, ושלא יעשה בה טובה - לעצמו, היינו שלא יהנה בה, כגון למשכנה כדי ללוות עליה, או להשכירה וכיוצא (ספרי דבי רב שם); או שלא יתננה למי שעשה לו טובה, כנגד טובה זו (זית רענן לילקוט שמועני שם; אהלי יהודה לספרי שם) - תלמוד לומר: ומכור לא תמכרנה (ספרי שם, לגירסתנו), ומכור, לרבות אף את אלו (רבנו הלל שם; מלבי"ם שם)[23]. האיסור להשתעבד בהאסור לו לשובה להשתמש ביפת תואר (רמב"ם מלכים ח ו, וספר המצוות ל"ת רסד; יראים רו; סמ"ג לאוין רלג; חינוך תקלד; מאירי קדושין כב א), אלא ישלחנה לנפשה - שהואיל ואין מקיימה לאשה, אסור לו להשתמש בה (לקח טוב דברים כא יד); או שאף אם נשאה לו לאשה, עובר בלאו אם משתמש בה בדרך שפחות (כן משמע מהרמב"ם אישות ו י, והחינוך תקלג) - שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וגו' לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ (דברים כא יד), שלא תשתמש בה (תנא קמא בספרי כי תצא ריד; רמב"ם מלכים שם; יראים וסמ"ג וחינוך שם), ש"עמירה" פירושה עבדות בלשון פרסי (רש"י דברים שם, בשם רבי משה הדרשן), או שהוא כמו "לא תתאמר", שאותיות "עין" ו"אלף" מתחלפות, ופירושו לא תתרומם ותתגדל בה, להיות אדוניה, להשתמש בה כשפחה או למכרה (ראה לעיל: האיסור למכרה), ונמנה הלאו במנין המצוות בין מצוות לא תעשה (הלכות גדולות, מנין הלאוין; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסד; יראים וסמ"ג וחינוך שם). השימוש האסורמותר להשתמש בה בכל שימוש שהנשים עושות לבעליהן, ולא אסר הכתוב אלא לעשותה שפחה, כמו שאסר הכתוב למכרה לשפחה (ראה לעיל: מכירתה. חינוך שם). ואם כבשה לשם שפחה, משישתמש בה עובר בלא תעשה (רמב"ם מלכים, במנין המצוות; סמ"ג לאוין רלג), שעיקר הלאו אינו עצם השימוש בה, אלא במה שמחזיקה בזה כשפחה (אבן האזל שם)[24]. אפילו להישען עליה, או להעמידה להגן מפני הרוח, הרי זה בכלל עימור ואסור, כדרך שאמרו לענין גונב-נפש (ראה ערכו) מאחיו (ראה ערך גונב נפש: העימור. לקח טוב שם; כן משמע ממנחת חינוך תקלד ב). בשיעור העימור, כתבו אחרונים שהוא תלוי במחלוקת התנאים שנחלקו בעימור של גונב נפש, אם הוא דוקא בשוה פרוטה, או אף בפחות משוה פרוטה (ראה ערך הנ"ל: שם. מנחת חינוך שם א; צפנת פענח ערכין ו ד), ולהלכה שגונב נפש חייב אף בעימור בכל שהוא (רמב"ם גנבה ט ב), אף ביפת תואר חייב בכל שהוא (מנחת חינוך שם). זמן האיסורהאיסור להשתמש בה, נחלקו בו תנאים מאימתי נוהג:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
