הגדרה^[1] - כלי קיבול גדול של מים, שעשה שלמה בבית המקדש

בין הכלים שעשה שלמה המלך בבית המקדש (ראה ערך בית המקדש, וערך כלי המקדש), הוזכר כלי של נחושת בשם ים, כמו שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם וגו' (מלכים א ז כג, ושם מד-מה: ואת הים וגו' נחשת ממרט, וכעין זה בדברי הימים ד ב, ושם מו-מז), ויש שהוזכר יָם הַנְּחֹשֶׁת (מלכים ב כה יג, ירמיה נב יז, דברי הימים יח ח).

ונקרא ים מפני שהוא מקוה מים גדול, שקרקע המקוה נקרא ים, כמו שנאמר: כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיה יא ט. רמב"ן בראשית א י^[2]). בתלמוד ובראשונים נקרא כלי זה בשם ים שעשה שלמה (ראה עירובין יד א; פסחים קט ב; יומא נח ב; זבחים סב ב, ובכמה מקומות בראשונים), או: ים של שלמה (ראה במדבר רבה יג יד, וכן הוא בתוספות ישנים ותוספות הרא"ש יומא לז ב), ודנו בו בין על מידת רחבו וגבהו והיקפו, לענין מידות ושיעורים וכדומה (ראה להלן: צורתו ומידותיו), ובין לענין שימושו לטבילה, בתורת מקוה או מעיין (ראה להלן: מקומו ושימושו).

צורתו ומידותיו

צורתו של הים וכן מידותיו מפורשות בכתוב: וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב (מלכים א ז כג, וכעין זה בדברי הימים ד ב), וּפְקָעִים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ (מלכים שם כד), עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה (מלכים שם כה; דברי הימים שם ד), וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מלכים שם כו. וראה להלן ביאור בכל זה).

צורתו

בצורתו פירשו, שלא היה כל גבהו עגול סביב, אלא ששלש אמות תחתונות היו מרובעות, ושתי אמות עליונות היו עגולות (תני רמי בר יחזקאל עירובין יד ב; ירושלמי שם א ה; ברייתא דמלאכת המשכן יב), שכן אמרו: ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה (תני ר' חייא עירובין שם א, ופסחים קט ב, וראה ירושלמי שם, וברייתא דמלאכת המשכן שם, וראה ערך מקוה), שנאמר בו "אלפים בת יכיל", והבת היא שלש סאים (ראה ערך מדות ומשקלות וערך סאה), והרי הם ששת אלפים סאה, ושיעור מקוה הוא ארבעים סאה, שהוא אמה על אמה ברום שלש אמות, ולפי חשבון זה היה בשלש אמות התחתונות המרובעות, שהן עשר על עשר ברום שלש, שיעור מאה מקואות, ובשתי אמות העליונות העגולות, שהן מאה וחמשים אמה על אמה ברום אמה - שהרי אילו היו מרובעות היו בהן עשר על עשר ברום שתים, ומרובע יתר על העגול רביע (ראה ערך הקף, ושם שהחשבון אינו מדוקדק) - שיעור חמשים מקואות (ראה עירובין שם, ורש"י וברייתא דמלאכת המשכן שם). ואין לפרש ששתים התחתונות היו עגולות ושלש העליונות מרובעות, לפי שנאמר: שפתו עגל (עירובין שם ב).

בברייתא אמרו: מנין שעגול מלמעלה, שנאמר: ושפתו כמעשה שפת כוס, ומנין שהיה מרובע מלמטה, שנאמר: עמד על שני עשר בקר שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה (מלכים שם כה. ברייתא דמלאכת המשכן שם).

היקפו

במידת היקפו הסובב את רחבו - שנאמר: עשר באמה משפתו עד שפתו וקו שלשים באמה יסב אתו סביב (ראה לעיל) - פירשו שאינו חושב אלא מידתו מבפנים (מסקנת הגמרא עירובין יד א: מגואי קא חשיב), ואין עובי שפתו מוקף בקו, אלא שמקיף חלל - שהיקפו - שלשים (רש"י שם ד"ה מגואי), וכן למדו מכאן אותה ששנינו: כל שיש בהיקפו שלשה טפחים, יש בו רוחב טפח (ראה עירובין שם, וירושלמי א ה, וראה ערך הקף, ושם שהחשבון אינו מדוקדק ושיש אומרים שלא סמכו עליו אלא להחמיר), שהחלל שמשפתו עד שפתו, שהוא עשר אמות, קו שלשים באמה יסוב אותו, הרי לכל אמה רוחב בעיגול יש שלש אמות היקף (רש"י שם ד"ה משפתו).

הפקעים שתחת שפתו

הפקעים שמתחת לשפתו סביב (ראה לעיל), פירשו שהיו להם צורת ביצים (תרגום יונתן מלכים א ז כד, הובא ברש"י שם). במקום אחר נאמר: וּדְמוּת בְּקָרִים תַּחַת לוֹ וגו' שְׁנַיִם טוּרִים הַבָּקָר (דברי הימים ב ד ג. וראה מיוחס לרש"י שם שהכוונה לי"ב הבקרים שמתחתיו), ויש שפירש שגופם היה עגול כדמות ביצים, ופניהם היה דמות פני בקרים (רד"ק מלכים א שם^[3]).

בברייתא אמרו: נמצאו ראשי שורות של ראשי שוורים של ארבעה ארבעה במצבתם שמשמשים לכל הצדדים (ברייתא דמלאכת המשכן יב על הכתוב בדברי הימים שם^[4]).

על הבקרים שהים עמד עליהם, ראה להלן: מקומו ושימושו.

מידת קיבולו

במידת קיבולו, שנאמר במקום אחד: אלפים בת יכיל (ראה לעיל), במקום אחר נאמר: מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל (דברי הימים ב ד ה), ופירשו: אלפים בלח, שהם שלשת אלפים ביבש (תוספתא כלים בבא מציעא ה א; עירובין יד ב; ירושלמי שם א ה; ברייתא דמלאכת המשכן יב), ולמדו מכאן שהגודש הוא שליש (עירובין שם. וראה ערך מדות ומשקלות).

וכתבו ראשונים שלא אמרו כן אלא בכלי שעשוי בצורתו וביחסיות של מידותיו כים של שלמה (רש"י שבת לה א ד"ה שהן כוריים; ריטב"א עירובין שם, וראה שם וברש"ש כלים טו א, שהאריכו^[5]).

מקומו ושימושו

מקומו

מקומו של הים מפורש בכתוב: וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת וגו' וַיִּתֵּן אֶת הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל כֶּתֶף הַבַּיִת מִיָּמִין וְחָמֵשׁ עַל כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב (מלכים א ז לח-לט, וראה דברי הימים ב ד ו. וראה ערך כיור על מקום הכיורים בבית המקדש), ופירשו ראשונים שנתן אותו במקצוע מזרחית צפונית - שבעזרה - כנגד האויר שבין כותל צפוני של בית לצד כותל העזרה, משוך ומרוחק מן הדרום (רש"י מלכים שם); ויש מפרשים שנתן אותו לצד דרום משוך כלפי מזרח (רד"ק שם, וכן כתב בפירוש המיוחס לרש"י דברי הימים שם).

שימושו

אף שימושו של הים מפורש בכתוב: וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ (דברי הימים ב ד ו), ופירשו בירושלמי שהים בית טבילה לכהנים הוא (ירושלמי יומא ג ח, ובבמדבר רבה יב-יד: לטבול בו הכהנים; רש"י מלכים א ז כג^[6]), שהיו טובלים מטומאתם (רד"ק דברי הימים שם. וכן נראה מרמב"ן וריטב"א בבא בתרא סה א), או לכהנים טהורים הרוצים לעבוד עבודה (סמ"ג עשין רמח, שהרי כהנים טמאים לא היו נכנסים למקדש), שאין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שיטבול (ראה ערך ביאת מקדש); ויש מן הראשונים שכתב שממנו היו ממלאים את מי הכיור (ראה ערכו), שכיון שים של שלמה היה דינו כמקוה (ראה להלן: דינו כמקוה), לא היו מימיו נפסלים בלינה כמי הכיור (רמב"ם ביאת מקדש ה טו. וראה ערך כיור וערך לינה), ומה שנאמר: והים לרחצה לכהנים בו (דברי הימים שם), היינו למלאות בו את הכיורים (מהר"י קורקוס, לדעת הרמב"ם שם).

דינו כמקוה

ים של שלמה, שאמרו שהיה בית טבילה לכהנים (ראה לעיל), פירשו בירושלמי שאף על פי שהוא כלי, אין המים שבו כשאובים שפסולים למקוה (ראה ירושלמי יומא ג ח: ולאו כלי הוא כו', ובתוספות פסחים קט ב ד"ה בים הגי': והלא שאובין הן^[7]), לפי שהיתה אמת המים מושכת לו מעין עיטם (ירושלמי שם; רמב"ם ביאת מקדש ה טו. וראה יומא לא א שמשם היו באים המים לבית הטבילה שעל גבי שער המים, וראה ערך בית הטבילה), והיו רגלי השוורים שהוא עומד עליהם^[8] פחותים כרמונים (ירושלמי שם), היינו שהיו נקובים כמוציא רמון (תוספות פסחים שם), שהוא השיעור שמוציאם מתורת כלי לקבלת טומאה (ראה ערך טומאת כלים. וראה בסמוך בטעם שהיו צריכים לכך).

ופירשו ראשונים, שרגלי השוורים שהיו נקובים היו מחוברים למעיין שתחתיהם (תוספות שם), ושאף על פי שלהכשיר המים שלא יהיו כשאובים די בנקב כשפופרת הנוד (ראה מקואות ו ה, וראה ערך השקה), היו נקובים כמוציא רמון, כדי לבטל את השוורים מתורת כלי, שלא יקבל הים טומאה (תוספות פסחים שם), ולא יטמא בטומאת הנכנס לתוכו קודם טבילה (רמב"ן וריטב"א בבא בתרא סה א; שיטה מקובצת ביצה יז ב, בשם ר"ת^[9]), או שלא עשו כן להוציאו מתורת כלי אלא כדי שיבואו המים בשפע (רא"ש בבא קמא ז ג, בשם ר"ת; רמב"ן וריטב"א בבא בתרא שם; סמ"ג עשין רמח).

האם היה אף בבית שני

בחורבן בית ראשון נאמר: וְאֵת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת וגו' וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת נְחֻשְּׁתָּם בָּבֶלָה (מלכים ב כה יג; ירמיה נב יז), וירמיהו התנבא עליהם שיחזרו, שנאמר: כִי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וגו' בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמיה כז יט-כב^[10]).

וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בבית שני היה ים של שלמה (ראה רבינו חננאל יומא לז ב, הובא בתוספות ישנים שם (לח א) ד"ה דהוו, ובתוספות הרא"ש שם), ופירשו כן אותה ששנינו על בן קטין שעשה מוכני - גלגל - לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה (ראה משנה יומא לז א, וזבחים כ א, וראה ערך כיור), היינו שהיה מושך ומסלק הכיור מלא מים מתוך הים שעשה שלמה, שהיה משוקע בו כל הלילה (רבינו חננאל יומא שם). ויש מן הראשונים שפירש כן מה ששנינו שהיה מקום בבית שני שנקרא בית-הורדת-המים (ראה ערכו. ראה מדות ד ז), שהוא המקום שמי נפתוח - הוא עין עיטם (ראה רש"י יומא לא א ד"ה עין עיטם) - נמשכים דרך שמאל שם בצינורות, ועלו לים שעשה שלמה לבית הטבילה (פירוש הרא"ש מדות שם).

אמנם יש מן הראשונים שכתבו שלא מצינו שהיה ים של שלמה בבית שני (תוספות הרא"ש יומא שם, (וראה ציון הקודם וצריך ביאור), ובתוספות ישנים שם: ולא ידענא אם היה כו'^[11]).

הערות שוליים