|
טופח; טופח על מנת להטפיח הגדרה[1] - משקה בשיעור מועט שאין בו אלא כדי ללחלח את הנוגע בו, או שיש בו גם כדי ללחלח את הנוגע במה שנגע בו גדרומשקה טופח הוזכר בכל מקום בנוגע לדינים שנאמרו במשקה, כגון טומאה או איסור וכדומה (ראה ערך משקה), שאף אם אין בו אלא לחות בשיעור ידוע חשוב כאילו הוא בעין (ראה בפרקים הבאים). ויש שהוזכר: טופח ומטפיח (עדיות ד ו), או: טופח להטפיח (גיטין טז א; עבודה זרה ס ב), או: טופח על מנת להטפיח (ברכות כה ב; יומא עח א). ונחלקו בפירושו:
מקורושיעור טופח, או טופח על מנת להטפיח, במקום שאמרו שחשוב כאילו המשקה בעין, כתבו ראשונים שהוא הלכה למשה מסיני (תוספות חגיגה כא ב ד"ה כעוביה, בשם ר"י)[2]. כשיעור לטומאה והכשרטומאת משקיןמשקה טופח, שדינו כאילו הוא משקה בעין, מצינו בכמה מקומות לענין טומאת-משקין (ראה ערכו), שכל דבר שהיה עליו משקה טופח, ונגעה בו טומאה - או שהיה בתוך אויר כלי חרס טמא (ראה ערך טומאת כלים) - נטמא המשקה, ודינו כדין משקים טמאים, שגזרו עליהם שאף אם נגע בהם דבר שהוא ראשון או שני לטומאה נעשו הם עצמם ראשון לטומאה, ומטמאים את האוכל להיות שני (ראה טהרות א ט, ותוספתא שם (צוקרמאנדל) ד י, ורמב"ם טומאת אוכלין ט י), וכן אם נגע בהם כלי - נטמא (ראה כלים ח ג-ד, ושם י ח, ותוספתא טהרות שם ג א, ורמב"ם כלים יג יב). משקה טופח לענין זה, פירשו ראשונים שהיינו שיש בו כדי לטפוח בו את היד כשיגע בו (פירוש המשניות לרמב"ם כלים ח ג, ושם י ח, וטהרות א ט). בטל לגופוהסך שמן טמא וטבל, והרי השמן על בשרו, שאין השמן נטהר במקוה (ראה ערך השקה), נחלקו תנאים באיזה שיעור אמרו שאינו בטל לגופו:
הכשר אוכליםאף הכשר אוכלים לקבל טומאה על ידי אחד משבעה משקים (ראה ערך הכשר) שיעורו במשקה טופח (מכשירין ג ה; רמב"ם שם יד ט), היינו אפילו לא באו עליו מים משנעשה אוכל אלא בשיעור זה בלבד (כן משמע מפסחים כ א, וחולין לו ב). ונחלקו אחרונים אם הוא בטופח, ואפילו לא על מנת להטפיח (משנה אחרונה שם, בדעת הרמב"ם); או שהוא רק בטופח על מנת להטפיח (חסדי דוד לתוספתא מכשירין (צוקרמאנדל) ב ג). כשיעור לענין איסוראיסור קריאת שמע ותפילה כנגד מי רגליםבאיסור קריאת שמע או תפילה ודברי תורה כנגד מי רגלים לאחר שנפלו על הקרקע (ראה ערך צואה), נחלקו תנאים:
ופירשו בתלמוד ששתי הדעות האחרונות נחלקו ביניהם בטופח על מנת להטפיח (מסקנת הגמ' שם ב). מי רגלים שנפלו על בגדיואף במי רגלים שנפלו על בגדיו, כתבו ראשונים שאסור בטופח על מנת להטפיח (כן משמע מתוספות ברכות כב ב ד"ה ממתין; משנה ברורה שם סק"ב). ישיבה על טיט לח ביום הכפוריםבאיסור רחיצה ביום-הכפורים (ראה ערכו) אמרו שהוא הדין שאסור לישב על גבי טיט לח (יומא עח א; רמב"ם שביתת עשור ג ד; טוש"ע או"ח תריג ט), לפי שלחלוחית הטיט הוא עונג קרוב לרחיצה (רש"י שם ד"ה על גבי), ופירשוהו בטינה - טיט - מטפחת, ובטופח על מנת להטפיח (גמ' שם), אבל בפחות מכן מותר, שאין איסור להצטנן ולהקר אלא במקום שיש שם לחות מים (מאירי שם). וכן כתבו ראשונים להלכה, שטיט שהוא לח ביותר כדי שיניח אדם ידו עליו ותעלה בה לחלוחית, שאם ידביק אותה לידו האחרת תדבק בה לחלוחית, אסור לישב עליו (רמב"ם שם), ואם לאו - מותר, אף על פי שיש בו קצת לחלוחית (טור שם), שאין שם עונג רחיצה (ב"ח שם). בחיבורי משקיםלטומאה וטהרהמשקה טופח - שאין בו על מנת להטפיח (רש"י עבודה זרה עב א ד"ה ומשקה); ויש מפרשים: אפילו על מנת להטפיח (כן משמע מתוספות גיטין טז א ד"ה הנצוק) - אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (טהרות ח ט; גיטין שם, ועבודה זרה שם; רמב"ם טומאת אוכלין ז ה).
נטילת ידיםבנטילת-ידים (ראה ערכו) - שהדין הוא שאם נטל מקצת ידו וניגבה, וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כשהיתה, לפי שאין נטילה לחצאין (גיטין טו ב; רמב"ם מקואות יא ז; טוש"ע או"ח קסב ג) - נסתפקו בתלמוד אם ידים טהורות לחצאין (גמ' שם), והספק הוא בנטל מקצת ידו ועדיין משקה טופח, או שיש בו טופח להטפיח, שאף אם טופח להטפיח חיבור, מכל מקום לענין נטילה ספק הוא אם הנטילה כתיקונה לחצאין (גמ' שם טז א). להלכה נחלקו ראשונים:
טבילהאף לענין טבילה (ראה ערכו) מצינו שחיבור על ידי משקה טופח להטפיח חשוב כביאת כל גופו במים, שכן פירשו ראשונים אותה ששנינו: האוחז באדם ובכלים והטבילם - טמאים (מקואות ח ה), שלא באו מים במקום אחיזתו (ר"ש ורא"ש שם), ואם הדיח את ידיו - במים קודם אחיזתו (ר"ש ורא"ש שם) - טהורים (משנה שם; רמב"ם שם ב יא; טוש"ע יו"ד קכ ב, ושם קצח כח), שהטעם הוא לפי שהמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה, ואין כאן חציצה (ר"ש ורא"ש ומאירי שם; תורת הבית הארוך ז ז; טוש"ע יו"ד קצח כח), וכגון שיש בו טופח על מנת להטפיח (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם, לפי ב"ח שם, וש"ך שם ס"ק לח)[3]. וכן אותה ששנינו במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות: הטביל בו את המיטה, אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה – טהורה, מפני שהמים מקדמים (מקואות ז ז), יש מן הראשונים מפרשים שכבר קדמו המים ונדבקו ברגלי המיטה קודם שהגיעו לטיט, ואותם מים מחוברים למקוה, הלכך אינה חציצה, כדרך שאמרו בהדיח ידיו במים (רא"ש שם), והרי הוא כמניח רגליו ברצפה או בקרקע שאינו צריך להגביה רגליו, שהרי טופח על מנת להטפיח מחברם (מאירי שם). יין נסךביין-נסך (ראה ערכו) - שאסור בהנאה, ואוסר תערובתו בכל שהוא (ראה ערך יין נסך וערך סתם יינם) - משקה טופח הוא חיבור, אף על פי שאינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (ראה לעיל. עבודה זרה עב א). ונחלקו ראשונים:
וכן אותה שאמרו: יין כיון שהתחיל להמשך - מצד העליון של גת לצד התחתון - עושה יין נסך (עבודה זרה נה ב), פירשו ראשונים שאף אם לא נגע הגוי אלא בחרצנים וזגים נאסר הכל, והוא שיש בהם טופח על מנת להטפיח, שמחבר את הכל (סמ"ג שם; טוש"ע יו"ד קכג יז); ויש מן הראשונים סוברים שאף אם יש בו טופח על מנת להטפיח אינו אוסר אלא מקום מגעו (טור שם, בשם הרמב"ן). בחיבורי אוכליםחיבורי אוכלים על ידי משקים, הרי הם חיבור לטומאה קלה, ואינם חיבור לטומאה חמורה (זבחים קה ב; רמב"ם אבות הטומאות יא ו), ופירשו ראשונים שאם יש חצי זית נבלה מכאן, וחצי זית נבלה מכאן, ומשקה טופח באמצע שנוגע בשניהם, הרי זה מחברם לטמא אוכלים ומשקים הנוגעים באחד מן החצאים הללו, אבל לא לטמא אדם וכלים (רש"י שם ד"ה חיבורי וד"ה ואין חיבור). קטפרסעריבה שהיא קטפרס - שצידה האחד נמוך כעין מדרון (ר"ש טהרות ח ח) - והבצק מלמעלה, ומשקה טופח מלמטה, שלש חתיכות בכביצה אינן מצטרפות, ושתים מצטרפות (משנה שם), ונחלקו ראשונים:
במשקה שקרשמשקה טופח שדינו כמשקה בעין, נאמר אף לענין משקה שקרש, שדינו כאוכל (ראה ערך אוכל: משקה שקרש), שאם נשארה בו לחות יש שדינו כמשקה, וכן שנינו: הרוטב - מרק שכשנקרש נעשה כעין דבק (פירוש המשניות לרמב"ם טהרות ג א) - והגריסין - תבשיל של פול שדרכו להיקרש כשמתקרר (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - והחָלָב - שאם נשאר זמן מה נקרש (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - בזמן שהם משקה טופח, הרי אלו תחילה (משנה שם; תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ב ד; רמב"ם טומאת אוכלין ט ב), שדינם כמשקים, שאם נטמאו נעשו ראשון לטומאה (ראה ערך טומאת משקין). מי חטאתמי-חטאת (ראה ערכו) - שמטמאים במגע ובמשא (ראה ערך מי חטאת) - שהגלידו, נחלקו הגירסות:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
