הגדרה^[1] - מטבעו של אדם לומר שהוא חייב לאחרים, שלא להראות את עצמו שבע ועשיר.

סיכום תמציתי

העקרון

כלל זה משמש כאמתלא (ראה ערכו) למי שהודה בפני עדים שהוא חייב לפלוני, ואחרי כן בא אותו פלוני ותבעו, והלה טוען שלא הודה אלא כדי שלא להשׂביע את עצמו. נאמן הוא בטענה זו, שכן דרך בני אדם להודות שהוא חייב מעות כדי שלא יחזיקוהו לעשיר ושׂבע, כדי להתרחק מעין הרע (סנהדרין כט ב, וברש"י ד"ה אדם). ואף על פי שאמתלא אחרת אינה מועילה לבטל הודאה, אמתלא זו מועילה, משום שהשתרשה מאד בין הבריות (קצות החושן פ א).

כח אמתלא זו לבטל את ההודאה תלוי בתנאים של: [א] המודה, [ב] התובע, [ג] ההודאה, [ד]. טענת האמתלא.

המודה

עשיר ועני

לא רק המוחזק לעשיר והודה שחייב לפלוני, כגון זה שכינוהו 'עכברא דשכב אדינרא' [עכבר השוכב על דינרים] (סנהדרין כט ב), נאמן בטענת השׂבעה, אלא אף מי שאינו מוחזק בעשירות (ש"ך חושן משפט פא ס"ק לא, על פי נימוקי יוסף בבא בתרא קמט א ד"ה אמר), ואפילו מי שמוחזק לעני, נאמן בטענה זו (רמ"א חושן משפט פא יד על פי נמוקי יוסף שם), שכן דרכו להודות כדי שיחזיקוהו לעני ביותר (סמ"ע שם ס"ק לא), או שהרי לפי דבריו אינו עני, שיש בידו מעות המלווה (ש"ך שם).

המתכוון להראות עצמו עשיר

אף מי שנראה מדבריו ומהליכותיו שכונתו להשׂביע את עצמו, כגון מי שקראוהו בשם "קב רשו", כלומר שיש עליו חובות הרבה, ואמר להם מי הוא זה שאני חייב לו, מלבד פלוני, ובא אותו פלוני ותבע ממנו, נאמן הלה בטענת השׂבעה (סנהדרין כט ב שם), שהוא רוצה שלא יחזיקוהו לא לעני ולא לעשיר (נימוקי יוסף סנהדרין שם ד"ה אדם).

שכיב מרע

שלא להשביע את בניו - אפילו שכיב מרע שהודה לפני מיתתו שחייב לפלוני, ולא אמר תנו, אף על פי שלא שייכת כאן טענת השׂבעה כלפי עצמו, אנו אומרים: אדם עשוי שלא להשׂביע את בניו (סנהדרין כט ב), או את יורשיו (רמב"ם זכיה ומתנה י ג; טוש"ע חושן משפט רנה ב)^[2].

שלא להשביע את עצמו - לפעמים שייכת טענת השׂבעה בשכיב מרע גם כלפי עצמו, כגון מי שהיה בימי חייו בחזקת עני, ולא לכבוד יהיה לו אם יקראו עליו "מתרושש והון רב" (משלי יג ז) [מחזיק עצמו לעני ובאמת הוא בעל ממון רב] - דרכו להודות גם לפני מיתתו שהוא חייב לפלוני, כדי שלא להשׂביע את עצמו, ולא יחזיקוהו לעשיר (סמ"ע רנה ס"ק יב).

==התובע==

אשתו תובעתו

גם אם התובעת היא אשתו, שהודה שאשתו הכניסה לו סכום מסוים, אנו אומרים שלא להשׂביע את בניו אמר כן, ופטורים לשלם לה (חתם סופר חושן משפט סי' קלז).

תובע שכיב מרע

אם התובע הוא שכיב מרע, כגון שהודה לשכיב מרע שחייב לו כסף - יש אומרים שאין כאן טענת השׂבעה (שו"ע חושן משפט פא כז, בטעם הדבר ראה סמ"ע שם ס"ק נד); ויש פוסקים שגם המודה לשכיב מרע נאמן בטענת השׂבעה (ש"ך שם ס"ק ס"ז).

הודאה בפני התובע

אם הודה בפניו של התובע - יש אומרים שאינו נאמן בטענת השׂבעה (רמב"ם טוען ונטען ז א), ואפילו הודה שלא בדרך הודאה אלא בדרך שיחה (ש"ך חושן משפט פא ס"ק לד, וראה שמביא בשם מהר"י בן לב דעה אחרת), שאנו אומרים שלא היה לו להודות בפני התובע מיראה שמא יתבענו על פי העדים, אלא ודאי להודאה גמורה התכוין (סמ"ע שם ס"ק ל"ג), ועוד שאם כטענתו הרי חברו יודע האמת שאינו חייב לו ואין שייך שלא להשׂביע (ש"ך שם).

ויש אומרים שאף בזה נאמן הוא בטענת השׂבעה^[3] (ראב"ד בהשגות טוען ונטען ז א; רא"ש סנהדרין ג כה).

שתי הדעות הובאו בשולחן ערוך (שו"ע פא יד דעה ב, בשם יש מי שאומר. וראה בש"ך ס"ק ל"ד שפסק כדעת הרמב"ם).

הודאה על פי תביעה

תביעת התובע - אין טענת השׂבעה מועלת אלא כשמודה מעצמו, אבל אם תבעו התובע וכתשובה לתביעתו הודה הנתבע שחייב לו, אינו נאמן בטענת השׂבעה (תוספות סנהדרין כט ב ד"ה כך, ובבא בתרא קעד ב ד"ה אדם; שו"ע פא טז, בשם יש מי שאומר; רמ"א שם כא). ואף לסוברים שגם המודה בפני התובע נאמן בטענת השׂבעה, אם הודה על פי תביעת התובע אינו נאמן (רא"ש סנהדרין כט ב, וראה בסמ"ע פא ס"ק מ"א).

ויש חולקים וסוברים שגם הודה על פי תביעה נאמן (בעל התרומות והמאור, הובאו בש"ך פא ס"ק מ"ב).

תביעת אחר - אמר לו אחר: אתה חייב לפלוני, והודה לו, הרי זה כתבעו בעל החוב, אף שהאומר לא היה מורשה מבעל החוב (שו"ע פא כד), ודוקא כשהיה בפני הבעל חוב (ש"ך שם ס"ק ס"ג).

הודאה על פי בית דין

הודה על פי בית דין שהכריזו על כל מי שבידו של יתומים יבוא ויודיע, או שהודה בפני בית דין, אפילו על ידי שליח, אינו יכול לטעון טענת השׂבעה, שהרי זוהי קצת תביעה (רמ"א פא יד), ועוד שאין טענת השׂבעה מועלת נגד הודאה בבית דין (ש"ך שם סק"מ)^[4].

ההודאה

הודה בשטר

אין לקבל טענת השׂבעה אלא אם כן היתה ההודאה בעל פה, אבל אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני - אין מקבלים טענת השׂבעה (שו"ת הרא"ש סה; טוש"ע פא יז).

שטר ביד הנתבע -ודוקא כשהכתב ביד התובע, אבל כשהוא ביד הנתבע, כגון שכתוב אצלו ששטר זה של פלוני הוא, או שכתוב שם פלוני על חפץ שבידו, אפשר לומר שלא להשׂביע עצמו עשה כן (רמ"א פא יז^[5]).

בפנקסו של הנתבע - ויש אומרים שאפילו כשהוא ביד הנתבע אלא שכתוב בפנקסו של המודה, ולא על גוף השטר או החפץ, אינו נאמן לומר שלא להשׂביע, שהרי אחרים לא יראו פנקסו שנאמר שעל ידי זה לא יחזיקוהו לעשיר, ונאמן רק כשהיה כתוב על עצם השטר או החפץ (ש"ך חושן משפט פא ס"ק מ"ה. וראה סמ"ע שם ס"ק מג, וקצות החושן שם ס"ק יז חילוקים אחרים).

בקנין

והוא הדין אם הודה בקנין או שהודה במעמד-שלשתן (ראה ערכו), כלומר המודה והתובע ועמהם הנפקד או הלווה של המודה שאומר שהמנה שבידם הוא של התובע, אין מקבלים טענת השׂבעה (שו"ע חושן משפט פא יז).

בשבועה ותקיעת כף

הודה ונשבע על הודאתו, אינו יכול לטעון שלא להשׂביע את עצמו נשבע לשקר (בעל התרומות שער מב; טוש"ע פא כח), ותקיעת-כף (ראה ערכו) דינה כשבועה (רמ"א שם).

הודאה בפיקדון

יש אומרים שאין מקבלים טענת השׂבעה אלא אם הודה שחייב בדרך הלואה, שמכיון שעושה את עצמו כ"עבד לוה לאיש מלוה", ודאי להחזיק עצמו לעני מכוין, אבל אם אמר פקדון יש לפלוני אצלי - אינו נאמן בטענת השׂבעה (רשב"ם בבא בתרא קמט א ד"ה ת"ש).

יש מפרשים בדעתם שבשכיב מרע בלבד יש חילוק בין הלואה לפקדון, אבל בבריא אף בפקדון יכול לומר שלא להשׂביע (ש"ך פא ס"ק לה); ויש חולקים ואומרים שאדרבה אם דרך בני אדם להודות בהלואה שלא להשׂביע את עצמם, אף על פי שעושים עצמם כ"עבד לוה לאיש מלוה", מכל שכן שדרכם להודות בפקדון (תוספות בבא בתרא קמט א ד"ה שכיב. והיינו אפילו בשכיב מרע, ש"ך שם. וראה בש"ך שם שהוכיח שהרמב"ם ושאר ראשונים סוברים כדעת התוספות).

הטענה

כשאינו טוען, האם בית הדין טוענים לו

כשהמודה אינו טוען שלא נתכוין אלא שלא להשׂביע את עצמו, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שאין הבית דין טוענים לו (רמב"ם טוען ונטען ו ח; שו"ע חושן משפט פא כא; ועוד).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אם המודה אינו טוען, בית דין טוענים לו כן (תוספות סנהדרין כט ב ד"ה כך; רא"ש סנהדרין ג כה; שו"ע שם בשם יש אומרים, והרמ"א שם יד; ועוד).

להלכה נחלקו האחרונים:

• יש שהכריעו: כשהתובע טוענו על יסוד הודאתו ואומר: "הלא הודית לי", והביא עדים שהודה לו, צריך הנתבע בעצמו לטעון טענת שלא להשׂביע, ואם לא טען - אין בית דין טוענים בשבילו; אבל אם התובע דורש ממנו לא על פי הודאתו, אלא טוען: "מנה אתה חייב לי", והלה משיב אין לך בידי, אף על פי שבית דין שואלים אם יש לך עדים הבא עדים, והוא מביא עדים שהודה לו בפניהם, אין בית דין דורשים ממנו שיתרץ את דבריו, והם בעצמם טוענים לו שבשביל שלא להשׂביע את עצמו הודה (ש"ך פא ס"ק נ"ב).

• יש שמחלקים בין כשהודה דרך הודאה, שאז אין בית דין טוענים לו מעצמם, לבין כשהודה דרך שיחה וסיפר דברים, שאז טוענים לו בית דין (תומים שם ס"ק י"ט).

אם טוענים ליורשים

בשכיב מרע שהודה (ראה למעלה): יש אומרים שלדברי הכל בית דין טוענים מעצמם ליורשים טענת השׂבעה (מגיד משנה טוען ונטען ו ח; הגהות מימוניות שם ו ס); ויש אומרים שאף ביורשים אם הם בעצמם לא טענו - אין בית דין טוענים להם, אלא אם כן הודה בדרך שיחה (תומים פא יט).

הערות שוליים