[קנאכן ביין] (חולין קג) אמר רב הונא בגרמיתא זעירתא פי' אבר קטן שיש בני אדם שבולעין אותו. (ברכות ה בתרא קא) והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר פירש י' בנים היו לו ומתו ומצער ומרוב החביבות היה נושאו ואד' קדוש כרבי יוחנן היאך היה נושא עצם המת ומיטמא בכל שעה אלא אותו עצם שן היה ושן המת אינו מטמא דתנו (פ' ג' באהלות ובנזיר נא) כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חיבורו הכל טמת וזה תלוש היה (נדה נז) כל דבר שהוא עם אדם כשנולד ואין גזעו מחליף מטמא לאפוקי שן אף על פי שגזעו מחליף לא נולד עמו השיע' והציפורן אף על פי שנולדו עמו גזעו מחליף לפירוש אינן מטמאים אבל רמ"ח איברין טמאין במת אפי' כשנפרשו לפי שנולדו עמו ואם תחתוך א' מהן אין גזעו מחליף. פי' אחר כשהיה הולך לבית האבל מוליכו עמו כדי לנחמם כלומר ראו מה אירע בי דין גרמא דעשיראה בירי וצערי גדול משלכם (א"ב לשון מקרא זה חמור גרם ותרגום עצם מעצמי גרמא מגרמי):