עדים זוממים שנתחייבו מלקות, אין מחלקים ביניהם את מספר המלקות, אלא כל אחד לוקה שלושים ותשע מלקות. זאת שלא כמו בעדים זוממים שנתחייבו ממון, שמצרפים העדים ביניהם את הסכום שרצו לחייב בו את האדם שהעידו עליו.
לדעת רבא, טעם ההבדל שבין מלקות לממון הוא, לפי שבמלקות לא מתקיים בעדים הזוממים "כאשר זמם", אלא אם כן כל אחד מהעדים ילקה מלקות שלמה, כמו שרצו לעשות לנידון, שאין צירוף במלקות. אבל בממון, כיון שמצרפים העדים ביניהם את התשלום כולו, ומשלמים לו מה שרצו להפסידו, הרי מתקיים בזה דין "כאשר זמם" כמצוות התורה.
לדעת אביי, למדים מלקות ממיתה בגזירה שווה: נאמר "רשע" בחייבי מלקויות ("אם בן הכות הרשע") ונאמר "רשע" בחייבי מיתות בית דין ("אשר הוא רשע למות"), מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)