כשלמדים דין בהיקש (ע"ע) מעניין אחד לעניין שני, גם שאר הדינים הנוהגים בעניין שנעשה ממנו ההיקש נוהגים בעניין הנלמד.
לדוגמא: צדקה, שלמדים בהיקש מקרבנות שעוברים עליה בבל תאחר, שנאמר: "כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך". "נדבה" - אלו קרבנות. "בפיך" - זו צדקה. מה קרבנות ישנם בבל תאחר, אף צדקה כן, וכיון שאין היקש למחצה, למדים גם שיש יד לצדקה* כמו שיש יד לקרבנות.
ואפילו כשהדבר הלמד אינו כתוב במפורש במקרא, אלא נלמד בדרשה - כמו צדקה, שאינה מפורשת שם, אלא דורשים "בפיך" זו צדקה - "אומרים אין היקש למחצה".
----------
* כלומר שאדם המקבל עליו לתת צדקה בלשון שאינה גמורה - מועילה קבלתו בתורת יד כאילו קיבל עליו בלשון גמורה ושלמה. כגון: מי שהפריש מטבע לצדקה ואמר - בתוך כדי דיבור - על מטבע אחרת: "וזו", כיון שלא אמר "וזו גם", אין זו אלא לשון "יד", שמא אין כוונתו לעשותה צדקה, אלא כאומר "וזו להוצאת הבית", וכשהוקשה צדקה לקרבנות, הוקשה אף לענין שמועילה בה "ידיים", ולכן אף המטבע השניה - צדקה היא.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)