אין בית דין רשאים לגזור גזירה, לתקן תקנה או להנהיג מנהג שאין רוב הציבור יכול לקיימו.
כל אימת שנראה לבית דין לגזור גזירה, לתקן תקנה או להנהיג מנהג, עליו להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הציבור יכולים לעמוד בו, אם לאו. משום כך, כשחרב בית המקדש השני, ורבו פרושים בישראל שרצו להמנע מלאכול בשר ומלשתות יין, נטפל להם ר' יהושע, ואמר: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט.
מטעם זה, לא אסרו חכמים לגדל בארץ ישראל אלא בהמה דקה ולא בהמה גסה, שכן ידעו חכמים שבאיסור גידול בהמה דקה יכול רוב הציבור לעמוד, מפני שאפשר להביא בהמה דקה מחוץ לארץ; אבל באיסור גידול בהמה גסה, אין רוב הציבור יכול לעמוד, מפני שאי אפשר להביא בהמה גסה מחוץ לארץ.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)