בכור אדם ופדיונו - בן ראשון הנולד לאדם מאשתו הישראלית - חייב האב לפדותו נאמר בתורה: 'כל פטר רחם לי'^[1], ונאמר עוד: 'אך פדה תפדה את בכור האדם'^[2]. מפסוקים אלו למדו חז"ל, שמצות עשה על כל אדם מישראל לפדות את בנו הבכור כשנולד לאמו הישראלית^[3].

כסף הפדיון הינו אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה, ובפדיון זה זוכים הכהנים בכל מקום ובכל זמן^[4]. בטרם נבנה המשכן התקיימה עבודת הקרבנות בידי הבכורות^[5], ומשחטאו ישראל בחטא העגל נבחר שבט לוי לעבודה במקום הבכורות^[6]. ונצטוו ישראל, שכל בכור לאב ואם ישראלים חייב אביו לפדותו מן הכהן בחמישה סלעים^[7].

ערך הפדיון

את הבכור פודים בחמשה שקלים האמורים בתורה, שהם חמשה סלעים בזמן המשנה^[8], שכן אמרה תורה: 'ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים'^[9]. בזמן הזה ערכו של הפדיון כתשעים וששה גרם כסף^[10]. הכהן רשאי להשתמש בכסף לכל אשר יחפוץ^[11].

מן המדרש

כהונת הבכורות עד הקמת המשכן

'קח את הלוים - אמרו רבותינו: למה ציוה הקב"ה לפדות בכורי ישראל בלוים? שבתחילה היו הבכורות משמשין [בעבודת המזבח] עד שלא עמד שבט לוי, כמה ששנו רבותינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות… תדע לך, שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי. טול מתחילת ברייתו של עולם: אדם הראשון היה בכורו של עולם, וכיון שקירב קרבנו… לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר (בראשית ג): ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם - בגדי שבח היו והיו הבכורות משתמשין בהם. כיון שמת אדם - מסרן לשת... מסרן לנח… עמד נח והקריב קרבן… מת נח - ומסרן לשם… מת אברהם ומסרה ליצחק, עמד יצחק ומסרה ליעקב… וכן בשעה שהקריב משה בסיני - הבכורות הן הקריבו... כיון שעשו ישראל אותו המעשה [וחטאו בעגל] אמרו: יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו... אמר להם האלהים... עשיתי אותן את הבכורות גדולים בעולם - וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל?! הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי!'^[12]

הפטורים מפדיון הבן

הפדיון חובת האב הוא, אם לא פדה האב את הבן, יפדה הבן את עצמו לכשיגדל ^[13]. האשה אינה חייבת לפדות את בנה.

כהנים ולויים פטורים מפדיון הבן במשפחתם, זאת, מקל וחומר: אם פטרה קדושת הלויים במדבר את קדושת בכורות ישראל, דין הוא שיפטרו בכורי הלויים את עצמם לדורות^[14]. בכור לבת כהן ובכור לבת לוי פטורים מפדיון, מפני שפדיון הבן תלוי באם^[15].

לויה המעוברת לגוי פטורה מן הפדיון, ואילו כהנת המעוברת לגוי בנה חייב בפדיון, שהרי נתחללה מן הכהונה בבעילת הגוי^[16].

'יוצא דופן', כיון שאינו 'פטר רחם' לפיכך פטור מפדיון הבן^[17].

זמן הפדיון

האב מתחייב בפדיון בנו משיגדל וימלאו לו שלושים יום, שנאמר: 'ופדוייו מבן חודש תפדה'^[18]. האחרונים דנים בשאלה, מהי הגדרת ה'חודש', האם חישוב החודש הוא כמשך זמן החודש המדויק, דהיינו עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים, והמנין הזה נעשה משעת לידת הבכור, או שיש למנות שלושים יום מלאים, כדי שייצא הוולד מגדר נפל, ובליל שלושים ואחד יש לפדותו? יש שהורו לכאן ויש שהורו לכאן^[19]. אם מת הבן בתוך שלושים יום, אין האב חייב בפדיון הבן, לפיכך, אם הקדים ונתן לכהן את חמשת הסלעים, על הכהן להחזיר את דמי הפדיון^[20].

הגיע הזמן לפדות את בנו, ובאותה שעה צריך לעלות לרגל, יפדה את בנו, ואחר כך יעלה לרגל, שנאמר: 'כל בכור בניך תפדה' ורק אחר כך: 'ולא יראו פני ריקם'^[21].

הגיע הרגל והגיע הזמן לפדות את בנו, ואין בידו מעות עבור שתי המצוות: הפדיון - מחד, וקרבנות החג ושהיית המשפחה בירושלים מאידך, נחלקו הראשונים, יש מי שאומר: יפדה את בנו תחלה – כנ"ל, ואם תמצא ידו - יעלה לרגל^[22]. ויש מי שאומר: יעלה לרגל, שכן, העליה למקדש היא מצוה עוברת, ואחר כך, כשתמצא ידו יפדה את בנו, שיכול לקיים את מצות הפדיון גם אחר הרגל^[23].

מעולם המחשבה

מצות פדיון בכור וטעמה 'כבר ידעת גם כן חיזוק התורה, לזכור תמיד את המכות שבאו על המצריים, ככתוב... 'ולמען תספר באזני בנך... את אשר התעללתי במצרים'… מפני [שקיום מצוות אלה] הם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש. אם כן, כל מצוה שמביאה לזיכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא - כבר נודע תועלתה. ובמפורש נאמר בבכור אדם ובבכור בהמה: 'ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו - ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה על כן אני זובח לה'… וכל בכור בני אפדה'^[24]

מעולם ההלכה

האם תחזור העבודה בעתיד לבכורות? בפירושו של בעל 'אור החיים' לתורה (במדבר ג, מה. וכן בראשית מט, כט) מצינו מדרש האומר, שלעתיד לבוא תחזור הכהונה לבכורים בעם ישראל. דבריו תמוהים, כי אין שינוי בתורת משה, וכדברי חז"ל, שהכהונה ניתנה לאהרן ולבניו לעולם, ראה ערך 'אהרן'. בעל אור החיים אינו מציין מקור לדבריו, ונראה שמדרש זה אינו אלא אימרה עממית.

אכן, המעיין במדרשי חז"ל לא ימצא מאמר כזה במקום כלשהו. להפך ראה ספרי במדבר: 'כל מקום שנאמר 'לי' הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים: בכהנים הוא אומר: וכהנו לי'. (וראה 'קובץ אהרן וישראל' טו. וכן 'משמר הלוי' שבת עירובין - פנינים ואגרות סימן טז.)

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)