בירוצי המידות: גודש היוצא מחוץ לכלי המידה לאחר שנתמלא ונשפך על דפנות הכלי.

כאשר מודדים מנחות וכיוצא בהן לקרבן בכלי מדידה שבמקדש, מתקדש לא רק תוכן הכלי אלא גם מה שמחוצה לו, והדבר נדון בדברי חז"ל. שני סוגי כלי מידה היו במקדש, סוג אחד למדידת ה'יבש', כגון סולת: והוא - עשרון וחצי עשרון. סוג שני - כלי מדידה למדידת ה'לח', כגון יין ושמן, ומצינו שבע מידות לעניין זה במקדש, כגון: הין, חצי הין, שלישית ההין וכו'^[1]. כל כלי המידות הללו קודש הם, שכן כלים אלה הם כלי שרת. עם זאת, מאחר שדרכו של הלח שהוא מרטיב את דופן הכלי מבחוץ, לפיכך קידשו בימי משה את כלי הלח מבית ומבחוץ בשמן המשחה. לא כן באשר למידת היבש, שמשחו בשמן המשחה רק את הדפנות הפנימיות. לפיכך, בירוצי מידות הלח – קודש, ואילו בירוצי מידות היבש - חול^[2].

המשמעות להלכה

סולת יבשה שניתנה בכלי שרת הרי היא מקודשת, שכן, הכלי נמשח בשמן המשחה בדפנותיו פנימה ונתקדש, וממילא מקדש את הסולת שבתוכו. מאידך, 'ברוצי המידות' של סולת* יבשה, שנגדשים מעל פני הכלי מלמעלה, הרי הם חול, שכן, הם מחוץ לכלי ולא נתקדשו בכלי שרת^[3]. כך גם סולת שנשפכה מן הכלי לאחר שנתמלא, אפילו נגעה בדופני הכלי מבחוץ, עם זאת, אינה מתקדשת, שכן, הדופן החיצוני של כלי המדידה של היבש לא נתקדש^[4]. מאידך, בירוצי השמן והיין, שהם לחים, וכך גם המים של ניסוך המים, גם הגודש שלהם וגם מה שנשפך הרי זה קודש, לפי שהם יורדים וזוחלים על דופן הכלי, ומאחר שהכלי נמשח מבפנים ומבחוץ, הרי הנוזלים הללו מתקדשים^[5]. הטעם לקביעה שהכל קודש מובא בהלכה: 'כדי שלא יאמרו שמוציאים מכלי שרת לחול'^[6]. אמנם בימי בית ראשון ושני לא נמשחו הכלים בשמן המשחה,שכן, עבודתן מחנכתן, עם זאת הלכה היא, שכיון שכך נעשתה המשיחה בימי משה במשכן, ממילא הוא הדין כשנתקדשו הכלים בדרך אחרת^[7].

השימוש בבירוצים כיצד?

באשר לבירוצי היבש - הרי הם חול ומותרים בשימוש כשאר חולין. באשר לבירוצי הלח - הרי הם קודש ומשתמשים ביתרה זו לנסכי קרבנות אחרים. אם לא מצאו קרבן להשתמש בהם, כיון שהתקדשו בכלי שרת נפסלים בלינה. כמו כן, ניתן לפדות את הבירוצים בממון, ודמיהם נופלים לקיץ המזבח^[8].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)