קביעת יום ראשון לחודש, הכרזת ראש בית הדין על היום שנקבע לראש חודש.
מאז מתן תורה ועד הדור החמישי של האמוראים (דורם של אביי ורבא), לא היו קובעים ראש חודש לפי חשבון המולד, אלא היו מקדשים את החודש על פי עדים שראו את הלבנה בחידושה (ראה: "מולד הלבנה").
כששני עדים היו רואים את הלבנה בחידושה בליל שלושים לחודש, הם היו באים לבית הדין הגדול (הסנהדרין) שבירושלים ומעידים בפניהם על כך.
בית הדין היה בודק אותם, ולאחר שמצא כי עדותם נכונה, היה נשיא בית הדין מכריז, שיום השלושים מקודש, ושהוא הראשון לחודש הבא, והחודש שעבר "חסר" - בן עשרים ותשעה יום.
כיצד היו מקדשים את החודש? - ראש בית הדין אומר: "מקודש!"וכל העם עונים אחריו: "מקודש מקודש".
בחז"ל מובא, שאין הקדוש ברוך הוא מקדש את החודש למעלה, עד שבית הדין מקדש את החודש למטה.
אם לא נראתה הלבנה בליל השלושים לחודש, או שלא הספיקו העדים לבוא ביום השלושים, נעשה החודש שעבר "מלא" - בן שלושים יום, ויום השלושים ואחד היה מתקדש מאליו כראש חודש, שכן אין חודש יותר משלושים יום ושוב אין צריך לקידוש החודש על ידי בית הדין.
בית הדין היה מודיע לעם על קידוש החודש, ועל פי זה היה העם יודע לקבוע את ימי המועדים. בתקופה הראשונה היה בית הדין מודיע זאת על ידי הדלקת משואות בראשי הרים. בצורה זו היו מאותתים מראש ההר הקרוב לראש ההר הרחוק יותר, וכן הלאה מהר להר (ראה ערך: "משואות"). אך לאחר שנמצאו כאלה שהטעו את העם על ידי משואות שקר, החלו להודיע על ידי שליחים שהלכו ממקום למקום והודיעו בשם בית הדין אימתי נתקדש החודש.
ראה עוד ערך: "עיבור החודש".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)