במקרה של ספק בדין מדיני התורה חייבים להחמיר ולנהוג כאילו היה זה מקרה שיש בו חיוב תורה או איסור תורה בודאי.
לדוגמא: המסופק אם בירך ברכת המזון אחר אכילתו אם לאו - עליו לחזור ולברך, היות וברכת המזון מדאורייתא - ספקה להחמיר.
וכן לגבי איסורים, כגון, במקום שיש מחלוקת הפוסקים בדבר האסור מדאורייתא; יש אוסרים ויש מתירים ולא הוכרעה ההלכה - חייבים להחמיר ולהמנע מן הדבר, כי "ספיקא דאורייתא לחומרא".
לעומת זאת, לגבי גזירות חכמים ותקנותיהם נוקטים בכלל: "ספיקא דרבנן לקולא".
לדוגמא: המסופק אם קידש בשבת בשחרית - פטור מקידוש, הואיל וקידוש של יום - אם קידש בליל שבת - הוא מצוה מדרבנן - ספקה להקל.
ואף על פי שתוקפם של דברי חכמים נובע מהתורה שבכתב, שכן נצטווינו במצות "עשה" ובמצות "לא תעשה" לקיים את גזירות חכמים ותקנותיהם - במצות עשה: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה", ובמצות לא תעשה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - מכל מקום בנסיבות מסויימות קלים דברי סופרים מדברי תורה, כי בנסיבות הללו לא גזרו חכמים כלל, וממילא אין החיוב או האיסור חלים, בחינת "הם אמרו והם אמרו", כלומר: הם שגזרו באופן כללי, והם הם שהתירו את גזירתם בנסיבות מסויימות, ולכן "ספיקא דרבנן לקולא", כי למקרה של ספק לא תיקנו חכמים את תקנתם ולא גזרו את גזירתם.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)