כל כלי בית המקדש היו צריכים טבילה לאחר הרגל, כדי לטהרם מטומאת עמי הארץ שנגעו בהם ברגל. והוא הדין אם נטמאו בכל ימות השנה*.
----------
* יש אומרים, שהוא הדין גם למזבח הזהב ולמזבח הקטורת, "מפני שהם מצופין", כלומר, שאילו לא היו מצופים בזהב ובנחושת לא היו מקבלים טומאה, שכל כלי עץ העשוי לנחת (לנוח תמיד במקומו ולא להיטלטל), אינו מקבל טומאה, שנאמר (ויקרא יא, לב): "וכל אשר יפול מהם (מהשרצים) במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק", ודרשו: מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כל מיטלטל מלא וריקם. אבל מכיון שהמזבחות היו מצופים מתכת (זהב ונחושת), הרי הם מקבלים טומאה ככלי מתכת, הלכך אף הם טעונים טבילה לאחר הרגל.
ויש אומרים, שמזבח הזהב ומזבח הקטורת אינם טעונים טבילה, לפי שבמזבח הנחושת נאמר (שמות כ, כא): "מזבח אדמה תעשה לי", ומכאן שאינו מקבל טומאה כאדמה, ומזבח הזהב הושווה למזבח הנחושת, שנאמר (במדבר ג, לא): "המנורה והמזבחות" - הוקשו המזבחות זה לזה. או מפני שהם כלי עץ העשויים לנחת ואינם אלא מצופים בזהב ובנחושת, וציפויים בטל לגביהם. או מפני שכשנוגעת בהם הטומאה אינה נוגעת אלא בציפוי, והציפוי עצמו אינו מקבל טומאה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)