מלשון לעזוב, לשמוט, התורה מצווה אותנו פעם ב-6 שנים, בשנה השביעית, לעזוב את השדות שלנו, לא לעבד אותן, ולהפקיר את הגידולים, של השנה השביעית, שכל מי שרוצה, יכול לבוא לקחת כמה שהוא צריך (לא לאגור, אלא לאכילה מידית, וכמובן לא להשחית את השדה ו/או העצים) המטרה היא להבין שהכל מאת הבורא, הוא הזן והמפרנס, ולא כוחי ועוצם ידי, הבורא הוא הגורם לי לפרנסה, ואדם ששומר את השמיטה רואה ברכה בעמלו בשנה השישית, והיבול מספיק לו ל-3 שנים (שישית, שביעית ושמינית),

שמיטת כספים: בסוף שנת ה"שמיטה" התורה מצווה אותנו לוותר גם על כל החובות הכספיים שלא נפרעו עד השמיטה, ומאותה סיבה, להפנים שהכל מנוהל ע"י הבורא, ולבטוח בה' שממנו הפרנסה והרכוש שלי, וכמו שנתן לי עד עכשיו, והיה לי גם להלוות לאחרים, ה' יזון ויפרנס אותי הלאה.

פְּרוּזְבּוּל: אנשים חששו לכספם , שסוף השנה השביעית, לאחר "שמיטת כספים" יאבדו את הכספים שחייבים להם, והפסיקו להלוות כספים, והעניים לא מצאו מי שילווה להם כסף למחיתם ומצבם נהיה קשה יותר, ראה זאת הלל הזקן, ועמד ותיקן פְּרוּזְבּוּל, שהרעיון הוא מסירת החובות לביה"ד, ומכיוון שהחבות עוברים כעת דרך ביה"ד, לא חלה עליהם מצוות שמיטת כספים, וממילא ניתן לגבות את החוב , גם לאחר השנה השביעית, ובאה הרווחה לעניים, כיום נוהגים לעשות פְּרוּזְבּוּל, וביום האחרון של השנה, מלווים סכום מסיום, לאדם נזקק, ולא גובים את הסכום הזה לאחר השביעית, וע"י זה זוכים לקיים את מצוות שמיטת הכספים.

(כתב: בנימין מאיר כהן)