בזמן שיעבוד בני ישראל במצרים, גזר פרעה שכל יהודי יעשה מספר לְבֵנִים כפי שעשה ביום הראשון לעבודתו, ובמשך הזמן הפסיק פרעה לתת ליהודים חמרי גלם להכנת הלבנים והיו צריכים להשיג את חמרי הגלם בעצמם, ובכל זאת היו צריכים לעשות את כמות הלבנים במלואה.

יהודי שלא היה עומד בכמות הלבנים היו המצרים מכים אותו, ובנוסף היו לוקחים את הילדים שלו, ודוחפים בבנין להשלמת כמות הלבנים.

משה רבינו בא בתלונה לקב"ה למה בני ישראל נענשים בעונש אכזרי כזה וכדי לתת למשה הבנה חלקית בחשבונות שמיים, נתן לו הקב"ה רשות להוציא את אחד הילדים ולהחיות אותו והילד שמשה הוציא היה "מיכה".

כשיצאו בני ישראל ממצרים והיו צריכים לקחת את ארונו של יוסף איתם, כמו שציווה אותם יוסף, סֶרַח בת אשר גילתה למשה שהמצרים בנו ארון מברזל ושיקעו את יוסף בנהר הנִילוּס (כדי למנוע מבני ישראל את הגאולה ממצרים) זרק משה חתיכת זהב שכתב עליה "עלה שׁוֹר" (שיעקב בברכות קרא ליוסף שור) וצף ארונו של יוסף, ומיכה לקח את חתיכת הזהב הזו ואותה הכניס ביחד עם הזהב שעשו את "עגל הזהב" הבין משה שהתינוקות האלו שהמצרים הרגו היו תינוקות לא ראויים, ואין לנו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, שאין לנו הבנה כלל בחשבונות שמיים.

(כתב: בנימין מאיר כהן)