תמיד של שחר הוא קרבן ציבור מסוג עולה שמקריבים בכל בוקר, ובכלל זה סדר העבודה הנעשה מדי בוקר במקדש. מצות עשה להקריב בכל יום בבוקר כבש לעולה, והוא נקרא תמיד של שחר^[1], שנאמר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח ד.). באשר לשאלה; האם תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם מצוה אחת או שתי מצוות - ראה עולת תמיד.

זמנו

זמנו של תמיד של שחר הוא משהאיר פני כל המזרח^[2], עם זאת, הלכה היא, שאפשר להקריבו עד סוף שעה רביעית של היום^[3].

אסור להקדים ל'תמיד' קרבן אחר

אין מקריבים דבר קודם תמיד של שחר^[4], מלבד הקטרת הקטורת בהיכל^[5]. יש אומרים שאיסור זה, להקריב לפני תמיד של שחר^[6] נמנה כמצוות עשה מיוחדת^[7]. נחלקו ראשונים בשאלה, אלו עבודות נאסרו לפני התמיד; יש אומרים שאם שחטו קרבן עולה או חטאת - בדיעבד כשר, והאיסור שנאמר עיקרו בהקטרת הקרבן על אש המזבח בטרם הוקרב קרבן התמיד^[8]. ויש אומרים, שגם שאר העבודות, כגון: זריקת הדם, קמיצה ומליקה, אף הן אסורות^[9]. איסור זה הוא רק לכתחילה, ובדיעבד הקרבן כשר^[10].

סדר הקרבת התמיד

הקרבת תמיד של שחר היא העבודה העיקרית המתקיימת עם שחר, והיא כוללת סידרה של עבודות הנעשות דרך קבע במקדש בכל בוקר, זאת, גם בשבתות ובימים טובים. עבודות אלה כוללות מצוות רבות, כגון: תרומת הדשן, הטבת הנרות, הקטרת הקטורת, לחם הפנים^[11], ועוד. עבודות אלו נעשות כולן בסדר קבוע במהלך עבודת התמיד. להלן קיצור סדר עבודת התמיד הנעשה במקדש בכל יום, על פי המתואר בדברי חז"ל במסכת תמיד. לפירוט נוסף, יש לעיין בערכים המתארים כל עבודה ועבודה. הקרבת קרבן התמיד במעמד כהנים לויים וישראלים בציור נראית העזרה בעת הקרבת תמיד של שחר. בציור נראים רבים מאנשי ירושלים הבאים לעזרה בעת הקרבת התמיד. כן נראים אנשי מעמד הבאים מערי הארץ להיות נוכחים במשך השבוע בעזרה, ולעמוד על הקרבן בשם כל ישראל. על הדוכן נראים הלויים עומדים בעת תקיעת החצוצרות, שכן במהלך הקרבת התמיד תקעו הלויים עשרים ואחת תקיעות. בראש המזבח נראה כהן המעלה את האברים על אש המערכה.

א. פייס ראשון: לפנות בוקר, סמוך לזמן קריאת הגבר^[12], בא הממונה על הפייסות למקדש, ונכנס לבית המוקד לערוך שם את הפייס הראשון. כהן הרוצה להשתתף בפייס זה – צריך לטבול קודם בואו של הממונה, והזוכה בפייס זה – זוכה בעבודת תרומת הדשן^[13].

ב. בילוש העזרה: הממונה ושאר הכהנים נכנסים לבלוש את העזרה, כלומר, לבדוק שכל הכלים במקומם. הכהנים אוחזים בידם שתי אבוקות של אור, ומתחלקים לשתי קבוצות – קבוצה אחת הולכת באכסדרה שבצד העזרה כלפי מזרח, והשנייה הולכת באכסדרה שכנגדה כלפי מערב. בסיום הבילוש, כשנוכחו שכל כלי עבודת התמיד במקומם, נפגשים הכהנים ליד לשכת עושי חביתין, ואומרים: "שלום, הכל שלום!" לאחר מכן מעמידים כהנים המיועדים לכך, להכין את מנחת החביתין של הכהן הגדול^[14].

ג. תרומת הדשן: הכהן שזכה בתרומת הדשן, מקדש ידיו ורגליו ונוטל את המחתה, עולה לראש המזבח ונוטל במחתה מן הגחלים הפנימיות, המאוכלות היטב. לאחר מכן יורד מן המזבח עם המחתה ומניח את הגחלים בבית הדשן שעל רצפת העזרה, במזרח הכבש^[15].

ד. סידור המערכה: הכהנים מקדשים ידיים ורגליים ועולים לראש המזבח ובידיהם צינורות ומגריפות, ומסלקים מן המערכה את האברים והחלבים שעדיין לא נתאכלו. את אלו מניחים בצידי המערכה על גבי המזבח, ואם האברים רבים מניחים גם על הסובב. לאחר מכן גורפים את האפר מהמערכה לתפוח שבאמצע המזבח. משנטלו את האברים, מסדרים הכהנים מחדש את המערכה הגדולה בהבאת עצים חדשים מלשכת העצים, וכן את מערכת העצים של הקטורת^[16]. יש אומרים שמסדרים גם מערכה שלישית, לקיום האש^[17]. אחר כך מעלים הכהנים שני גזרי עצים ושמים אותם על המערכה הגדולה^[18], ומחזירים למערכה את האברים והחלבים שסילקו ממנה^[19]. פתיחת שערי ההיכל להקרבת התמיד ושאר קרבנות היום בציור נראה כהן הפותח את שער ההיכל. בכך רשאי הכהן בעזרה לשחוט את קרבן התמיד עם פתיחת דלתות ההיכל. הכהן שוחט את קרבן התמיד כשפניו למערב - לקדש הקדשים - ואחוריו אל השמש העולה, לציין כי 'השכינה במערב', ככתוב: "שנים ליום עולה תמיד".

ה. הכנות להקרבת התמיד: הכהנים מתכנסים בלשכת הגזית לעשות שם את הפייס השני, ובאמצעותו זוכים שלשה עשר כהנים ברוב עבודות התמיד^[20]. לאחר מכן, בודקים אם הגיע זמן השחיטה, ואם האיר המזרח. משרואה הממונה שהאיר המזרח, שולח את הכהנים להביא טלאים מלשכת הטלאים. כמו כן, שולח כהנים ללשכת הכלים, ואלו מוציאים משם תשעים ושלושה כלים הצריכים לעבודת היום. בין הכלים נמצא כוס של זהב, ובו משקים מים לקרבן התמיד כדי שיהיה נוח להפשיט את עורו לאחר שחיטתו. לאחר מכן בודקים הכהנים את התמיד ממומים ולוקחים אותו לבית המטבחיים לשחיטה. כאן פותחים הכהנים את השער הגדול של ההיכל, שכן, אסור לשחוט את התמיד עד שפותחים שער זה^[21].

ו. שחיטת התמיד: מעמידים את כבש התמיד כשראשו לדרום ופניו לכיוון מערב, והשוחט עומד במזרח, כשאחוריו לשמש ופניו למערב - לקדש הקדשים, ושוחט את התמיד בצפון המזבח בטבעת השנייה שמצפון למזבח בצד מערב^[22]. כהן אחר מקבל את הדם, ומוליך אותו למזבח, ונותן ממנו שתי מתנות שהן ארבע על קיר המזבח: מתנה אחת בקרן מזרחית צפונית, ומתנה שנייה בקרן מערבית דרומית, ושופך את שיירי הדם על היסוד הדרומי של המזבח^[23]. במהלך עבודה זו, כהנים אחרים עוסקים בדישון מזבח הזהב - המזבח שבהיכל - ובהטבת חמשה מנרות המנורה^[24]. 'לשכת הטלאים' וביקור מומים בטרם הקרבה בציור נראים הכהנים בלשכת הטלאים שבבית המוקד. כהן מומחה בודק את כבש התמיד בדיקה אחרונה ממום אפשרי, ומוסר את הכבש לכהן שנשלח להביא את קרבן התמיד לבית המטבחיים.

ז. העלאת אברי התמיד לכבש המזבח: לאחר זריקת הדם, מפשיטים הכהנים את התמיד ומנתחים אותו לנתחיו^[25]. העלאת האברים לכבש המזבח מתחלקת לתשעה כהנים, המעלים את אברי התמיד, וכן את המנחות והנסכים הבאים עמו לכבש. הכהן הראשון מעלה את הראש ואת הרגל הימנית. הכהן השני מעלה את שתי הידיים^[26]. השלישי – את העוקץ^[27] והרגל, הרביעי – את החזה והגרה, החמישי – את שתי הדפנות והשישי – את הקרביים. המנחות והנסכים מתחלקים כדלהלן: הכהן השביעי מעלה את מנחת התמיד, השמיני – את מנחת החביתין, והתשיעי – את היין לניסוך. כהנים אלה מניחים את חלקי הקרבן והנסכים בחציו התחתון של המזבח בצידו המערבי, ומולחים את האברים^[28]. בשלב זה עוברים הכהנים ללשכת הגזית, ושם קוראים קריאת שמע ומתפללים^[29].

ח. פייס רביעי להעלאת האברים אל אש המערכה: לאחר מכן מכריז הממונה על פייס שלישי, בו זוכה כהן אחד בהקטרת הקטורת. נחלקו חכמים בשאלה; האם עורכים פייס רביעי, ובו זוכים הכהנים בהעלאת האברים מן הכבש למזבח, או שמא מי שזכה להעלות את האברים לכבש הוא מעלה אותם לראש המזבח, שכן, "המתחיל במצוה אומרים לו מרוק"^[30]. שאלה אחרת שנשאלה בראשונים; לחכמים, שלדעתם מטילים פייס רביעי, האם העלאת האברים לאש המזבח מתחלקת בין כל הכהנים, או שמא כהן אחד בלבד זוכה בהעלאת כל האברים שעל הכבש לראש המזבח^[31]. להלכה פסקו הראשונים כדעת חכמים, שלדעתם מטילים פייס רביעי לכלל הכהנים, זאת, כדי לזכות את הכהנים אשר טרם נטלו חלק בעבודת התמיד, שאף להם יהיה חלק בעבודה^[32]. בכך גם מתקיים הפסוק: "ברוב עם הדרת מלך"^[33], והפסוק - "בבית אלקים נהלך ברגש"^[34]. הכהנים שלא זכו באחד משני הפייסות הללו – פושטים את בגדי הכהונה ומחזירים אותם למקומם^[35]. בסיום הקרבת קרבן התמיד על אש המערכה, נכנס הכהן שזכה בקטורת להיכל ומקטיר את הקטורת,^[36] כך גם הכהן שזכה בהטבת הנרות מיטיב את שני הנרות האחרונים^[37]. בילוש העזרה בציור נראים הכהנים בעת כניסתם לעזרה עם שחר. מטרת הכניסה, לוודא שכל הכלים מוכנים להקרבה. הכהנים נכנסו בשני טורים, כשהם מקיפים את ההיכל ולפידים בידיהם. כשנפגשו ומצאו כל דבר במקומו - אמרו: "שלום הכל שלום". הכהנים שנקבעו לכך, נכנסו ללשכת עושי החביתין להכנת קרבן הכהן הגדול.

ט. סיום עבודת התמיד: אחר העלאת האברים אל אש המערכה, עולים הכהנים אל מעלות האולם ומברכים את העם שבעזרה ברכת כהנים. לאחר מכן מקריב הכהן את מנחת הנסכים, וכן את מנחת החביתין של הכהן הגדול^[38], ובסיום מנסכים את היין^[39]. בשעת ניסוך היין עומדים הלויים על הדוכן ושרים ומנגנים שיר של יום^[40]. ביום השבת, לאחר סיום סדר עבודת התמיד, מקריבים את קרבנות המוספים, וכן את בזיכי הלבונה של לחם הפנים. מחלקים את לחם הפנים לכהני המשמרת היוצאת והמשמרת הנכנסת, ואחר כך מנסכים את ניסוך היין של המוספים^[41].

מעולם המדרש

מעשה היה - ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות תמיד קרב עם עלות השחר, והיתה הקפדה במקדש להקריב אותו בקריאת 'ברקאי' בהאיר המזרח (משנה יומא ג, א; תמיד ג, ב). עם זאת, מצינו שתי עובדות בהן הוקרב התמיד באיחור רב, בסוף זמנו - בשעה הרביעית. מעשה אחד: כך מובא בירושלמי ברכות ד, א: "בימי מלכות יוון היו משלשלין (ישראל הנצורים) להן (ליוונים) שתי קופות של זהב, והיו (היוונים) מעלין להן שני טליים (לקרבן תמיד של שחר ושל בין הערביים). פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים (שאינם כשרים לתמיד). באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם (של הכהנים) ומצאו שני טליים מבוקרים בלשכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יודה בר אבא, על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות". מעשה שני: "באותו הלילה שהשלים שלמה בית המקדש נטל בת פרעה (לאשה) והיתה צהלה ושמחה בבית המקדש, ועלתה צהלת בת פרעה מצהלת בית המקדש... באותה שעה עלתה מחשבה לפני הקב"ה להחריבו... ואמר ר' לוי (שעלה חרון אף ה') על תמיד של שחר שקרב (באיחור) בארבע שעות. כיצד? - עשתה בת פרעה כמין פרוכת, שטחה לו למעלה ממטתו, וקבעה בה כמין כוכבים ומזלות. כל זמן שהיה רוצה שלמה לעמוד (בבוקר) היה רואה את הכוכבים ואת המזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות... ועל אותה שעה שנינו: 'מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות'. והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות, מפני שהיה ישן שלמה (ומפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו) והיו מתייראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו" (מדרש משלי לא; ויקרא רבה שמיני פרשה יב).

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)