|
שלמי שמחה שלמי שמחה הם סוג של קרבן שלמים, המהווה אחד מן הקרבנות שמצוה על עולי הרגל להביאם למקדש. שלש מצוות עשה נצטוו ישראל לקיימן בכל חג משלשת הרגלים, ואלו הן: ראייה, חגיגה ושמחה[1]. וכתבו הראשונים: "ה'שמחה' האמורה ברגלים היא, שיקריב [קרבן] שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים - 'שלמי שמחת חגיגה', שנאמר: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'"[2], הרי שהשמחה מתקיימת על ידי אכילת קרבן שלמים[3]. עניינה של מצוה זו, שישמח האדם ובני ביתו באכילת בשר בחג בירושלים לפני ה'[4], וככתוב במצוה זו: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך"[5]. אכילת בשר גדרי החיובמצוה על כל איש מישראל שעולה לרגל להקריב שלמים ולשמוח באכילתם בירושלים[6] בכל אחד משלושת הרגלים[7]. הלכה היא, שלקיום מצות השמחה, אין חיוב להביא למקדש בהמה מיוחדת, ורשאי אדם לצאת ידי חובתו באכילת כל בשר קרבן שלמים שאוכל לשם שמחה[8], שנאמר: "ושמחת בחגך"[9], לרבות כל מיני שמחות. מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאים ידי חובתם בכל קרבן שאוכלים את בשרו[10]. לאור האמור, אדם מישראל, שנדר או התנדב קרבנות לפני הרגל והביאם למקדש ברגל, יכול להקריבם בחג ולצאת באכילת בשרם ידי חובת מצות שמחה. כך גם אם יש בידו מעות מעשר שני וקנה בהם בהמה לשלמים, יכול לקיים מצות 'שמחה' באכילת בשר בהמה זו. באשר לכהנים, הרי הם יכולים לצאת ידי חובתם באכילת בשר חטאות ואשמות, שהרי אכלו בשר[11]. עם זאת, אינם יכולים לצאת ידי חובה באכילת עופות ושיירי מנחות, מפני שמצוה זו עניינה לשמוח באכילת בשר בהמה לפני ה', ובשר עופות אינו משמח, וכן מנחות אינן משמחות[12]. עיקר המצוה הוא אכילת הבשר לפני ה' במועד, מסיבה זו יכול אדם לצאת ידי חובה גם באכילת קרבן של אחרים. מאידך, אם הקריב קרבן לשם שמחה והוא עצמו לא אכל, לא יצא ידי חובה[13]. מצינו מקורות בדברי חז"ל, שנראה מהם, שאף על פי שבזמן המקדש עיקר המצווה היא אכילת שלמים, עם זאת, ניתן לצאת ידי חובה מן התורה גם בדברים אחרים המשמחים את האדם, כגון, יין ובגדים חדשים[14]. דעה זו הובאה להלכה בדברי פוסקים וראשונים רבים[15], אך יש חולקים וסוברים שמצוות "ושמחת בחגך" אינה נוהגת אלא בשלמי שמחה, וכל שאר שמחות אינן אלא מדרבנן[16]. החייבים בקרבןהכל חייבים במצות 'שמחה' חוץ מחרש שוטה וקטן, הפטורים מכל המצוות שבתורה, וכן הערל והטמא פטורים ממצוה זו, מפני שאינם יכולים לאכול מן הקדשים[17]. לא כן האשה החייבת במצות 'שמחה', וכך אמרו חכמים: "שמחה נוהגת באנשים ובנשים"[18]. ברם, יש מקורות שנראה מהם שאין האשה מחוייבת מצד עצמה, אלא החיוב מוטל על הבעל להקריב קרבן ולשמח את אשתו באכילת בשר הקרבן[19]. אכן, נחלקו ראשונים בעניין זה: יש שכתבו שנשים מחוייבות בשמחה בפני עצמן, אף אם אינן נשואות[20], ויש שכתבו, שהחיוב מוטל על הבעל לשמח את אשתו[21]. לעומת זאת, יש שנראה מדבריהם, שגם בזמן המקדש, החיוב על הבעל לשמח את אשתו, אינו באכילת בשר שלמים דווקא, אלא יכול הבעל לשמח את אשתו בבגדים נאים, בתכשיטים וכדומה[22]. הסמיכה על קרבן שלמי שמחה וההודיה לה' בציור נראה עולה הרגל המביא עגל כ'שלמי שמחה' לעזרה. הלכה היא, שמביא הקרבן סומך את ידיו על קרבן זה, למרות שאינו מתוודה כשאר מביאי הקרבן. וכתבו הראשונים, שבעת הסמיכה יאמר המקריב דברי שבח והלל לה', כגון 'מזמור לתודה', זאת, להודות לה' בחג על חסדיו עמו ועם ביתו עד היום הזה. משך זמנה של השמחהשנינו במשנה: "ההלל והשמחה – שמונה"[23], ופירשו ראשונים: "'והשמחה' – לאכול בשר שלמים"[24]. מכאן שמצות שמחת הרגל נוהגת בכל יום משמונת ימי החג[25]. כאמור לעיל, שיטת כמה מן הראשונים היא, שאין חיוב שתהיה שמחה זו דווקא באכילת שלמים, אלא יכול לשמוח בכל מיני שמחות "כל אחד ואחד כראוי לו"[26]. אף לדעה שעיקר מצות השמחה היא באכילת שלמים, אינו חייב להקריב בכל יום קרבן שלמים חדש, אלא שיהיה לו בשר שלמים לאכול בכל יום, שהרי שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד[27]. בעניין זה יש מפרשים, שהשמחה עיקר מצותה ביום הראשון, אלא שיש לה תשלומים במשך כל ימי החג, ואם לא הקריב שלמים ביום טוב הראשון, יכול להקריב במשך כל החג[28]. אחרים כותבים, שמן התורה חייב כל יום בשמחה, אלא שאין חיוב שיהיה זה דווקא באכילת שלמים, ויכול לשמוח בכל מיני שמחות - "כל אחד ואחד כראוי לו"[29]. מדיני השמחהשלמי שמחה אין להם שיעור מן התורה, ואף חכמים לא נתנו בהם שיעור[30], ויש סוברים שיש לה שיעור, אך לא פירשו מהו[31]. מכל מקום כתבו ראשונים, שאף שאין לה שיעור "מצוה להביא כפי עושרו"[32]. הלכה היא, ששחיטת קרבן לקיום מצות שמחה אינה דוחה את השבת, אבל דוחה את יום טוב[33]. בשעת ההקרבה סומך בעל הקרבן את ידיו בכל כוחו על ראש הבהמה כבכל קרבן, ואף שיש בדבר איסור שבות, לא גזרו[34]. מאחר שעיקר מצוות שמחה היא לאכול בשר לשם שמחה ברגל, אם הביא קרבן שלמים בערב יום טוב, ואכל מבשרם ביום טוב לשם שמחה - יוצא באכילת בשר הקרבן ידי חובתו, שכן, הלכה היא, שאין חיוב לשחוט שלמי שמחה בשעת הרגל דווקא[35]. המצווה לשמח לוי גר יתום ואלמנהאמרו חכמים: "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר: 'והלוי והגר והיתום והאלמנה', מאכיל הכל ומשקן כפי עושרו. ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם'. ומצוה בלוי [לשמח אותו] יותר מן הכל, לפי שאין לו, לא חלק ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר [ככהנים] לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו, ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צרכיהם"[36]. מעולם ההלכההסמיכה על קרבן שמחה על שום מה? שאלה: עניין הסמיכה על השלמים צריך הסבר, כי הסמיכה על הקרבנות באה לצורך וידוי, ואילו כאן שמביא קרבן שלמים לשמחה, מה עניינם של ה'סמיכה' והווידוי לכאן? תשובה: בעניין הסמיכה על ראש הקרבן השלמים, כתב הרמב"ם, כי יש הבדל בין ה'סמיכה' על קרבנות הבאים על חטא, שם מתוודה אדם בעת ה'סמיכה' על עוונותיו, ועושה תשובה לפני בוראו במקדש. לא כן כאשר אדם סומך את ידיו על ראש קרבן השלמים כתב (מעשה הקרבנות ג, טו): "היה הקרבן שלמים – סומך... במקום שחיטה. ויראה לי, שאינו מתוודה על השלמים, אבל אומר דברי שבח". אכן כתב רש"י (תהלים ק, א) ש'מזמור לתודה' נתקן על ידי דוד "להודיה, לאומרו על זבחי תודה". לאור האמור כתב בעל 'אור שמח', שמה שכתב הרמב"ם לומר 'דברי שבח' על קרבן שלמים, הכוונה היא לומר 'מזמור לתודה'. ויבוארו הדברים על פי מה שכתב השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה): "בכל המועדות צריך לשמוח, שהרי על כל המועדים אמרה תורה: 'ושמחת בחגך'. ולכן חובה עלינו לעבוד השם [במועדות] בשתי עבודות, עבודת הגוף ועבודת הנפש. עבודת הנפש, בזכרון נפלאות השם יתברך, ולקיים אותם במעשה, ולומר לפניו שירות ותשבחות, דברי חג בחג, ודברי פסח בפסח, ודברי עצרת בעצרת... ועבודת הגוף, לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב, כמו שכתוב במצות המועדים [בקרבן שמחה] 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת'". נמצא, שמדי עליה לרגל, בעת שמקריב אדם קרבן שמחה, יודה לה' על כל אשר עשה עמו ועם ביתו מאז הרגל שעבר, באסיפת היבולים, ובריבוי צאנו ובשמחת בניו וצאצאיו. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
